חטא, החטאה

חטא = שהחטיא את המטרה

מהי המטרה, ומהו החטא?
ההחטאה, היא את האהבה עצמה.
וכי איך אנו מחטיאים את האהבה?
כשאנחנו חושבים לא טוב על מישהו או עלינו (או על הבריאה).
כועסים למשל, עם פתיל קצר, או מתכנסים בדיכאון (חשיבות עצמית), או שוקעים בתהומות עצב וצער וממחזרים אותם שוב ושוב בתוכינו, או חושדים, מאשימים, תוקפים (כי היה לנו איזה סרט בראש שפוגעים בנו), מעוותים דברים (זה עוון), מעוותים את האהבה עצמה: מתרגמים אהבה לפחד למשל. והפשעים, הם שימושים לא נכונים בשפע עצמו (למשל לפגוע, לצער, להעציב, להחזיק טינה, לא לסלוח).

אנו כאן בעינייני הלב השלם,
בעבור שיהיה הלב שלם, יש להביאו לשלום פנימי, לפיוס,
כשאדם לא מצליח לפייס את עצמו בתוכו, ו/או אדם אחר, נשאר הנתק, וזה לפגום בצינורות של השפע. זה לייבש… מכירים את זה? שמישהו מייבש אתכם? או, מבייש אתכם?

במקורות כתוב: "אל תלבין פני חברך ברבים" שהמלבין, "כאילו שפך דמים". כשאנו מביישים אדם, הוא מחוויר, כמו יוצא לו כל הדם מתוכו, כח החיות נעלם, והוא חש חולשה.

מאחר וגם הלבנת פנים היא חלק מהבריאה והרי יש בורא לעולם, אין לבד מלבדו, והוא עצמו אהבה, הרי שגם זה אהבה, איך?
אם הלבין פניו, כאילו שפך דמו – הרי הצילו ממוות, לא?
אם היה גזר דין קשה על אדם, ובא אדם ומלבין פניכם, יש לברך על כך, ולידום (דממה, לשתוק). ולקבל ולהודות על כך.

זו רק דוגמא אחת, לגבי איך לעבוד בפנימיות שלנו ולהייטיב, ולממש שלום פנימי.
זו רק דוגמא אחת, עבור השכל, ואולי גם עבור תנועה ריגשית – איך לסלוח.

כשמעמיקים בדברים, בלימוד תורה ליתר דיוק, ואפילו את פנימיות התורה, הרי שקיבלנו כלי עצום למצוא את הדרך חזרה פנימה, לאהבה, ולסלק כל חוצץ, ולגלות כל הסתרה, ולהאיר כל חשיכה.

בבקשה,
בואו נסלח.
בוא נתאמץ כל אחד בליבו, לא לדון אף אדם, כי באמת שאנחנו לא יודעים מה פשר מעשיו, ומתרגמים הכל לפי המנסרה שלנו… ואם לא ניתן לצאת ממערכת הדין, אז לפחות בואו נדון לכף זכות.

כשמישהו היה חותך אותי בכביש, היה עולה בי כעס, על זה ש "לא רואים אותי, לא מתחשבים בי, לא מכבדים את המרחב תנועה שלי", והייתי רותחת, וזה היה מוציא אותי משלוות הנפש. והתבוננתי בזה, והתחלתי לתרגם ההתנהגות הזו ל: "יש לו בטוח אישה יולדת באוטו!! בטח בטח, תחתוך ותיסע מהר ומזל טוב!"
וזה ככה התחיל להשתנות בתוכי, והפכתי לנהגת אחרת על הכביש, שמבינה ללב אלו שממהרים ולא הצליחו לראות אותי בדרך, שאני לפני רגע, הייתי הם עצמם ונהגתי כך בעצמי… מתוך "חשיבות עצמית" מיהרתי לעבודה… יהירות ואגו.

קצת יותר לאט בבקשה, עם הרגל על דוושת הכעס.
ובפרט הלהבות.. זו העבודה המרכזית שלנו בבריאה כרגע.

גם אני ממהרת לשפוט.
אני עושה את זה כדי לשמור על האמת שלי, אני עושה את זה מתוך התגוננות, אני עושה את זה מתוך חוסר ביטחון עצמי, ובי. אני עושה את זה כדי לעבור הלאה "אין לי זמן אליך".. ו "לא רוצה להתעמק פה". וככה אני מפספסת הזדמנויות פז לעשות חסדים באמת, ולתקן האוטומטים שלי.

העבירה, היא העונש עצמו (על פגם באהבה)

כל אחד בבשלותו, ובגרותו.

תבורכו, מכל ליבי,
בלב שלם