ספר

זוכרים?

ספר סופר וסיפור

תורה, בורא, מה שבתוך התורה

האם אדם צריך ללמוד הספרות, הגם שהוא עצמו מקיים אותה במלואה בלא ידיעתו?

הרבה שואלים אותי השאלה הזו, בכל מיני צורות שלה, זו שאלת: עולם המעשה או תורת אור (זוהר).

הם אחד ממש. זה לא או או ולא גם וגם, זה אחד ממש.

התשובה, היא כן ולא (אחד).

התכלית היא הדרך, והדרך היא התכלית… 

יש אדם אחד מולי, שהוא עצמו מגלם כל פסוקי התורה, אך לא למד. האם עליו ללמוד?

הלימוד ניתן לנו, כדי שנדע איך להיות בעולם המעשה. אנשים למדו, ואז נתקעו בתוך החוקים, ושכחו מהותם, והתנועות הפכו אוטומטיות ללא רוח חיים. זה הוחמר, הפך חומרי (זו התכלית! כך היה צריך להיות).

החוקים ניתנו, כדי שנדע איך להיות במציאות, איך נכון להתנהג בדרך האמת והשלום, בדרך האהבה. לשם כך (בין השאר) ניתן לנו הספר והסיפור, כדי שנבין את הסופר, כדי שנבין אותנו, ואת הטבע הרוחני שלנו ואיך נכון להיות… ולהיות שותפים לו. להשתתף איתו… אנו בנו בכורו, יש פה ירושה עם אחריות! ותפקיד (לכן בכורות, ברכה/שפע, קו האור, מכת בכורות, ביכורים, ועבודת הקודש שהיתה אמורה ללכת לבכורים, וניתנה לשבט לוי ולכהנים). 

ואם אדם מקיים מתוך עצמו כל החוקים? שהרי הכל חקוק בו בעצמותו ובעצמותיו ממש..  יש אדם שאכן מממש החוקים מעצמו, בגופו, דרכי אהבה.

הרי התכלית הושגה, למה צריך הלימוד?

יש להבין, כי הבריאה נבראה כדי ללדת מתוכה ההכרה. כשאדם לומד תכלית המעשים, החוקים, לימוד התורה וההלכה, מעלה ההכרה שלו, להכיר עצמו, הבריאה ותכלית המעשים, תכלית הכל. ואז מבין למה הוא עושה את מה שהוא עושה. עצם ההכרה משמעה להאיר מקום שלא היתה בו מודעות והכרה קודם, שהרי כבר הכל ישנו וקיים.

כדי להבין כל זה, לומדים תורת האור, שמאיר.

מקיימים בירור הדואליות טוב/רע היטב כפי שהוסבר בפוסטים קודמים, ומחברים עם אור שמאיר הכל. השיכחה שהפכה לחשיכה, עליה להיות מוארת, שנדבק אור באור והכל מתאורר, וכשהכל מואר, יש הרבה יותר הבנה למבניות האמיתית של כל אשר נברא, ויכולה האהבה עצמה למלא כל חלל שכוח וחשוך. וזהו מעשה הבריאה עצמה.

במילים שלי (גם קודם, המילים שלי, כלומר ממני, שעברו בי), זה כמו בת הטוחן, זוכרים אותה?

ישבה וטוותה קש(ה) לזהב (אור).

כשאדם מתפנה לפנות פנימה אל תוך פנימיותו, פנים אל פנים, יכול לבצע הבירור ואז להאיר ואז להייטיב.

זו המשמעות של זיווג ברוריה ור' מאיר, היא מבררת, הוא מאיר (ומייטיב).

לברר הטוב, ולהייטיב מה שאינו, שהבורא הוא טוב ומייטיב. זו השוואת הצורה להשפיע אהבה שאכן אין לה תנאי והיא אינה תלויה בדבר… שהרי הוא אחד, והוא עצמו אהבה. טוב בהוויתו, שלם ומלא ואינו חסר דבר, ומתוכו משפיע שפע, שהוא טוב ומייטיב, וכך ראוי שנהיה.

תוספת:
את דרך הכפייה הדתית כבר למדנו, כעת אנו מוזמנים לבחור במעשים, מתוך אהבה, מתוך שעולה בתוכינו, מתוך תשוקה והשתוקקות, מתוך כמיהה, מתוך "בחירה". בעיקר – מתוך הלב. מתוך שאתה באמת באמת רוצה לעשות רצונו. לשחרר הסובייקטיביות ולהתיישר עם אמת מוחלטת כפי שהיא בטבע הרוחני, ולקיימה בגשמי. להיות אחד. ממש להיות אחד. הוא הראה לנו הדרך, הוא נתן לנו החוקים, איך להגיע להיות.. בבואתו.

זו נקודה שעד לרגע זה לא הצלחתי להכריע בתוכי, שיח שיש בי בין כמה אנשים שמקיפים אותי, שהם קולות בתוכי. ידעתי בתוכי דרך האור הנכונה, דרך האמת, ואני הולכת בה, אבל לא ידעתי להסביר אותה "החוצה", עד לשנייה הזו.
תודה שהביאני עד הלום, וקירבני אליו עוד… זה עוד שנייה כבר נשיקה, פה לפה… "ישקני מנשיקות פיהו". הוא מתקרב, ומקרב אותי אליו בו זמנית, מתוך השתוקקותי לאהבה שאינה תלויה בדבר, לתבונה העילאה, ל-אחד.
ולאחד שהוא "שלי". משלי. הוא עצמי.

כולם יגיעו לשם, כי לשם כולם הולכים, ו-"לשם" כל הדרכים מובילות : ) אין אפשרות אחרת, כי זה האחד ממש (וזה סוגר בתוכי ככ הרבה קונפליקטים!!! ככ הרבה מהם, באו לכדי שלום, בפוסט הזה, שהתבשל בי משך שנים רבות, והתכנס לרגע הזה ובתוך המילים האלו).

זו תנועת ההתכנות, לכדי איסוף, לכדי בניית מבנה השלם המלא.
תודה תודה תודה,
שהחיינו, וקיימנו והגיענו לזמן האחדות הזה (החייה בכל גילגול מחדש, קיים בתוך כל גילגול וגילגול, והביא אותנו לכלל הגעה לזמן = להכרה הספציפית הזו, הכרת האחד, השלם, המלא, השפע עצמו).