עלבון…

לפני הרבה מאוד שנים, אי שם דיי בהתחלת בגרותי, התבוננתי עמוק מאוד לתוך העלבון, וגיליתי, שכשאני נעלבת ממישהו, או כשמישהו נעלב ממני, בבת אחת זה הופך הצד השני למעליב, ומעליב זה קיטרוג – זו ביקורת. היא לא עושה לא, לא בשמיים ולא בארץ. העלבון, הוא רגש, כולנו יודעים את זה, מה שאולי פחות יודעים, זה שהוא מציף לנגד עיננינו את העולב בהתגלמותו, ויש לגלם גם עולב בעולם. איך אמר דויד על עצמו (תהילים): "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם." ומבטא את החלב העלוב בנו, ולמה יש בנו חלק עלוב? שהעלבנו הבורא. שהבורא הוא מלך נעלב, שאנו מעליבים את האהבה שאינה תלויה בדבר, את החכמה העילאה, וחוטאים, ובוגדים, וגונבים, ונואפים, ושופכים לבטלה, ועוד שלל תופעות. והמלך? מלך עלוב, שסובל עלבון. דוחה את התגובה, משהה אותה, שמא ישוב בתשובה = שמא יחזור לדרכי אהבה. זה עלבון. והעלבון מדגיש את הבושה הקשה שיש בנו, הבושה לקבל, רק לקבל. מההורים, מהבורא, מהבריאה, שהבורא שלם, השפע עצמו, ואנו חשים כפויי טובה. יש מונח כזה לאכול לחם ביזיון, שמבזה, שמקבל בחינם… ללא נתינה, או הכרת תודה. ללא אור חוזר. העליבות של האדם הקטן לעומת התגלמות האהבה עצמה, הבורא. דפוסים עמוקים מאוד, מתוך הלא מודע, צפים לשיחרור מלא כעת. בבקשה, אל תעליבו, אל תפגעו, אל תתנקו – לא מעצמכם ולא מאחרים בישראל. קודם בנו – אח"כ נסדר את שאר העולם ונשפיע. בבקשה, אל תעלבו, אל תכעסו. כמו שכפתור הכעס נדלק ומדליק כל שערי הגהינום, כך גם כפתור העידון וההתרככות. אתם יודעים מהי האהבה שהכי קשה לאפשר אותה? המבחן העליון, ממש עליון? לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר, גם את הרוע הגמור, ממש. בממשות. מה מאפשר לאפשר את זה? הידיעה, שגם זה, יציר הבריאה. גם זה, היה תינוק – ואין תינוקות מכוערים. משמע: הליבא, לא יכולה להיות אחרת מאשר טובה, כי אם אני מקבלת את זה שיש בורא לעולם, ואין עוד מלבדו והוא עצמו אהבה, הרי שכל מה שיצא ממנו וכל אשר ישנו = אהבה. וזו אני שלא רואה נכון. אז אני אזוז ואבקש לראות נכון וישר, ואבין (אם אזכה) לחכמה ובינה, לראות חכמת האהבה וההשפעה הטובה שהרע עשה. זה למטיבי לכת כמובן. בואו נסתפק לא להיעלב ולא לעלוב ולא להעליב – לפחות לא את עצמינו.