קונכיה ופנינה

מה קורה לחלק הזיכרי שלי? שיהיה בריא! (לא רק שלי, כל הלהבות, הזיכרי)

הוא אוהב את החירות עצמו, החרדה שלו היא על היציבות הריגשית שלו (לומדת מזה על הרצון האמיתי שלי שלא היה לי גלוי עד כה, סערת רגש שכמותי).
בא החלק הניקבי, הופך לו כל סידרי עולם! בסערה ריגשית הכי חזקה שיש (אלוהים שתשמור, חומלת עליו מה עשיתי לו, שאני מהות הרגשות עצמם בהכי הארק קור).
אני מזהה בתוכי, את הדממה הזו, השקט המוחלט שאף אני זקוקה לו, שכך חייתי רוב חיי עד כה (כמה "מפתיע" שזו התשוקה הכי גדולה שלו).
איך יגן על עצמו?
יתרחק ממני כרחוק אדם ממצורע ממש. ישמור את השיח בבינונים, ולא יעז לרדת למעמקים (גם לא לגבוהים, ששם אני שוכנת) – למעמקי שלי כן! בטח, יעמיק בתוכי כל דרך הקרביים הישר אל תוך הלא מודע שלי – הלא מודע!!! לא מודע – אומר שוב: הלא מודע!! שאינו מודע כלל! לתוך עובי החשיכה הכי חשוכה בי – שם.. שם הוא רואה (איפה המשקפת ראיית לילה שלי איפה?? בעיניים שלו, עיוני עיין בכל כולי). היכן שאין לי ראייה כלל ולכן "מאשים" אותי שאני לא עושה עבודה ריגשית עד הסוף (ואת עצמו אינו רואה!).
הקושי הכי גדול שלו: מצבים ריגשיים, זה מאיים על קיומו ולכן הוא חייב שליטה ולוקח אותה ביד חזקה ובזרוע נטויה.
ויש לו זרוע שיהיה בריא… ועוצמות של סטירות, שלא משאירות אבן אחת על מקומה.
הוא צריך התקדמות, הפעלה, עשייה – ולכן רוב השיחות שלנו נשמעות כמו פגישות עיסקיות של עבודה.
התקדמת/לא התקדמת (יה אלוהים, אני מבינה עכשיו את הרדייה העצמית שלי!!!! ואת הצורך להוכיח!!! יההההה יה ריבון העולמים, מה עשית לנו?! "רק טוב, שששש")

מה הניקבי עושה??? (השם תשמור אותה)
עוצרת אותו, ומייצרת לופים! 
הוא קו (וקטור מונחה מטרה), היא מעגל, סיבוב, ועוד סיבוב, ועוד סיבוב!!! לא נחה, הוא לא נח, היא לא נחה – מעגלים מעגלים! (מכירים את פרח החיים? בתנועה? חפשו בטיוב, ככה בדיוק) כמו טווה קורי עכביש, הוא פורם היא רוקמת, הוא מתקדם, היא מסתובבת סביבו – עד שלומדים את הריקוד ויוצאים מהקו עיגול ל: ספיר-אלה!!!.
(הבנתי עכשיו למה כל הזמן עולה בי מעולפת ספירים… = אור נגוהות ולמה ראשי סחרחר עליי כבר כמה ימים).

למה הדבר דומה?
לטבעת חנק – מכירים אותה? כזו שמתהדקת על הצוואר (בטח מכירים, שכחתי לרגע היכן אני כותבת).
זהו, לקחה לו את כל האויר, לא השאירה בו חיוּת.
השולט נשלט והנשלט שולט… עולם הפוך!

היא מחזיקה אותו קרוב אליה (הגם שנראה לה שזה הפוך לגמרי ושזה הוא שמחזיק אותה ככה – אבל כבר אמרתי: זה עולם שהכל הפוך בו ממה שהוא נראה!! אוח תודה לך לואיס קרול על עולם המראה ומה אליס מצאה שם, גם לבעל השם הטוב! על המראות).

הוא מרפא בתוכו (למרות שנראה לה שלא!) כל פעם קצת, טיפה אחר טיפה. מאחה שבר לשבר… מזהה את אבני הביניין של החיים מחדש.
כמו טטריס בהילוך איטי של זחל זחלילי (ממי, אנחנו אור, תגביר קצת את המהירות – אמרה זו שמפיצה האור שלה לכל עבר בכמה מימדים ורבדים בו זמנית).


הוא = שיקוף של הלא מודע שלה
היא = שיקוף של הלא מודע שלו

כ"א משקף לשני היכן הוא נמצא "בגופו" לא בתודעה הגבוהה ששם הכל נפלא. אלא בארציות, בהכי חומר שיש. היכן שלשם יש להוריד כל האור.
כשהיא חווה ממנו ביקורת, עליה להבין כי היא עדיין מבקרת את עצמה, כשהיא תזהה את האמת ותתעלה לאור שהיא, כך גם ישתקף לה ממנו ותצא הביקורת.

זה נכון גם בכיוון ההפוך, ממנו. מה שהוא רואה בה, הוא שיקוף של הלא מודע שלו. ועל כך צעקתי רבות, שהוא מסרב לראות את עצמו = מה צריך לרפא – צעקתי עליו, כן, אבל באותה מידה גם אמרתי לעצמי, גיברת! את לא רואה את האור שאת.

היא חווה נתק כמוות גמור, לא רק פיזי, של הנשמה עצמה (זה נורא, שאין מילים לתאר את זה). זה מוות חזק יותר מכל מוות אחר.
הוא חווה ניתוק, כשיחרור גמור, "סוף סוף היא לא מסתכלת עליי!" (איזה לא מסתכלת, רואה הכל) הוא מרגיש הקלה גדולה, ורווחה: "סוף סוף אני משוחרר!!! חירות!!!!! "
תוכלו לראות אותו רץ וצוהל ומקפץ בשמחה גדולה מאוד! זו שבורה, זה חוגג את שמחת בית השואבה. 
למעשה ככה הוא מגלה את עצמו ומתחיל לקבע מחדש יעדים = יעוד (כי הוא כמו חץ, קשת, חץ, מטרה, בול פגיעה) ולמעשה מכין את הנשמה.
כשימצא את עצמו (אתה בתוך עץ הדעת טוב ורע!!!! ) יבוא למצוא אותה (ובא לציון גואל ויהיה לי קצת נחת מהשם יתברך בעולם הזה! כמה אפשר להסתובב סחור סחור בלופים האלו, יה אללה – תגאל אותנו!! תגאל אותנו בבקשה ממש, מכל הלב, שבענו ייסורים! בוחרים אהבה! אהבה, אהבה אהבה!).


מה הקשר לכותרת?
אה, נכון. קשר לכותרת… כי הכל קשור. יותר נכון מחובר, כי קשר עושה קשרים.
ככה כל אחד דולה את פנינת השני מתוך קונכייתו.