עוצמת המבט

יש עיניין גדול מאוד לגבי המבט.

כולנו רוצים שיראו אותנו (לראות אותנו באור טוב ושתהיה יראה = תשומת לב ונוכחות).
אך משאנחנו מקבלים את מלוא תשומת הלב מאדם שבאמת באמת רואה אותנו, אנחנו נבהלים, כי הוא מראה לנו את האור שאנחנו, ויש לנו פחד נטישה, ופחד אינטימיות מהאור הזה. חרדת האינטימיות… וחרדה מלהיות אותנטיים. 
כשהגבוה הניקבי (שנשאר ער, זה החלק הער) מעיר את החלק הנקבי הארצי (האנושי) שמעיר את ריפוי הילדה הפנימית – ומשיג כמה הישגים משמעותיים, מתעורר הזיכרי הארצי ומחפש בארציות את הנקבה שלו, מתוקף חוקי המשיכה, הם מתמגנטים כמו בכח פלא כזה, ומגיעים אחד להכרה של השני.
התחושה היא שזה מישהו שדיברת איתו כל חייך, מרגע לידתך (אכן כך, יש כתבים שלמים שכתבתי לו מילדות תחת הכותרת "כל שם שנתנו לך הוריך"). 
ואז יש הצתה! הזיהוי מתרחש מאוד מהר (אצלנו במשפט רביעי כתוב בצ'אט) וההרגשה היא של גן עדן, אבל כדי להגיע לגן עדן יש לרפא כל הפצעים שנשארו ולהעלות את ההכרה לאחדות השלמה. למעשה, על הזוג להפוך כ"א בתוך עצמו וביניהם מחיבור של אחור לאחור, לנסר! להפריד, ואז להגיע לחיבור פנים אל פנים ולהתקרב כמו הכרובים.

התבוננות, היא אחד הכלים המשמעותיים ביותר שעומדים לרשותינו, ויש להעמיק בהתבוננות, שהראייה ביחד עם התבוננות מאפשרת להבין דברים, ומהבינה יורד לחסד לאהבה, ולצורה ולשלם מלא ולדרך חיים, לחיבור ולהכרת תודה והנכחה במעשה גשמי בחומר. כך על רגל אחת משתלשל האור בספירות.

כשאדם מביט לעומק באדם, זה המצב האינטימי ביותר שיש, כי אנחנו ממש נראים שם.
כשאדם מתבייש בעצמו, מבקר את עצמו וכועס על עצמו, נמצא בביקורת ואשמה עצמית, ומביא על עצמו ייסורים – הוא בחיבור אחור לאחור. 
ונדרשת הסכמה לפנים אל פנים, שהיא תודעתית, מנטלית, אנרגטית, ריגשית ופיזית לקיים את זה. ולכן יהיה לו קשה מאוד להכיל חיבור כזה שממש רואים אותו. זה נותן הרגשה של "אתה עירום בבית משפט, ומושפט". זה מצד של עירום ועריה – וזה המצב שמאפשר התחלה של ריפוי.

מה עוד לא סיפרתי לכם על מבט?
אה כן, ההתבוננות מאפשרת עיבור.
וזה לפוסט בפני עצמו – אבל עד אז – בררו היטב מהם הדברים שאתם מתבוננים בהם, ומה אתם מעברים בתוככם!