אני מרגישה שדיברתי ככ הרבה, ובמקום בו נגמרות המילים, מתחילה השתיקה ובתוך השתיקה חבוי הלב הנסתר שמבקש להתגלות, אך מתוך קדושת הודו אין למזוג אותו לתוך מילים.
שם אני נמצאת. לתוך המקום הזה נולדה הנשמה שלי. למדתי לדבר עבור בני אדם, כדי שעל ובתוך המילים אוכל להעביר אליהם אור ועל גבי האור גלומה אהבה.
דרך מילים כתובות, שהקול שלי נמצא בהן.
רוב חיי הרגשתי מאוד לבד, כי בני אדם שכחו את היכולות האלו. נולדתי לעולם שככ שונה ממה שידעתי בתוכי שהעולם הוא.
הרגשתי שהכל מקולקל. לא היה לי עור להגן על עצמי והרגישות היתה לפגיעות. וכך קרה שהלכתי ונסתגרתי וכדי לפתוח, היה צריך בכח כי התווסף על כך הרבה מאוד כאב.
זה לא מה שבאתי לכתוב כאן כעת, אך לתודעה הדרך שלה… ולא אני מנהלת אותה. אני אחראית רק על להפעיל את האצבעות על המקשים הנכונים, בדיוק כפי שאני עושה עם לבבות אבל לא מעצמי אני עושה, זה לא עובר דרכי או פשוט כן עובר דרכי, איני יודעת לומר.
*
תארו לכם מצב כזה שמוציאים אתכם מהגוף שלכם ומראים לכם את כל החיים שלכם ממש ממש הכל, כהרף עין.
מכאן, ישנן כמה אפשרויות וזו נגזרת של היכן התודעה נמצאת.
בתודעה של דין וביקורת, יאפשרו לנו לבקר ולשפוט את עצמנו על כל אשר היה.
בתודעה של חסד, יראו לנו את כל החיים שלנו לבנים כשלג.
מה הכוונה?
אם אני חי בקונפליקטים פנימיים, הרי שאני בדין וביקורת ושיפוטיות על עצמי.
ככל שאדם עושה עבודה פנימית, הדבר יביא אותו למקום אחד ויחיד: לאהבה. משמע לבורא.
זו המשמעות של חזרה בתשובה. אין משמעותה הדתה – זה דבר שונה – אך עליי להסביר זאת:
כשאדם בוחר אהבה, בהתמדה, ומבקש להתחבר עם האהבה שאינה תלויה בדבר, עם התבונה העליונה, דעו כי הדבר בסופו של דבר יביא אותו גם לקיים מצוות – זה תהליך שכמו קורה מעצמו, הוא נובע מהפנימיות של כל אחד מאיתנו, כי לבחור באהבה זה לבחור לחזור לטבע הרוחני שלנו, ולכן התנועה הזו תקרה כמו מעצמה.
יש ואדם נכנס לתוך הדת, כי כפה על עצמו, אך יש להבין למה כפה: מתוך רצון להייטיב. שעוד אינו יודע את דרך האהבה אך משתוקק אליה ורוצה לבחור בה. זה יעבור בדרך הרבה קונפליקטים, כי הוא לא פתר אותם, ולכן הוא חש את הדברים בכפייה וזה יהיה לא נעים עבורו, ויאלץ להלחם בעצמו ולכפות עצמו לתפילה, תפילין וכו.
ויש ואדם יבחר באהבה בצורה מודעת שהוא בוחר אהבה ממש. ויבוא בהשתוקקות ובצמא, ולכן הוא גם יטען.
מה העיניין אז?
לפעמים מלא לשמה, בא לשמה. ולפעמים בא לשמה ישר.
כי כל מה שאנחנו עושים כאן על הפלנטה הזו, זה ללמוד אהבה (כי תכלס אין משהו אחר שהוא לא אהבה, ויש אותה ואין מלבדה) – ואנו לומדים אהבה דרך אהבה, או דרך ההפך ממנה (למשל דרך פחד).
כשאדם מבין שכל הבנה שלו, כל הרגשה וכל תנועה מכוונת ע"י בוראו, ואין לו מעצמו דבר – הרי שבתחילה הוא מתבטל, ולאחר מכן, מבין שלמעשה הוא שותף לבורא ומביטול עובר לנוכחות שלמה ומלאה ביחד עם התמסרות מלאה. זה המצב אליו אנו רוצים להגיע – כי ברגע שאדם מגיע לזה בתוך עצמו – מן ההכרח הוא שיקיים זאת עם זולתו – שאם הגיע לשלום פנימי בתוכו עם מי שהוא עצמו ממש! ומקיים עצמו באותנטיות, ולא בשקר – הרי שהוא הופך שותף לבריאה ומבין את חלקו בה ומממש עצמו למען הקולקטיב כולו.
אולי זה הזמן לחבר את הדברים לכותרת שממנה התחיל הכל: ציר ההרס.
עלינו להכיר בעובדה כי יש בנו כח בריאה וכח הרס. וצריך את שניהם (עשה הבורא ניסוי וברא את העולם כולו רק בחסד, יודעים מה קרה? הכל צמח! ודבר לא נעצר, והכל צמח וצמח וצמח עד שבאה כלייה על הכל. עשה ניסוי נוסף, וברא הכל בדין – יודעים מה קרה? נכון! גם כאן הכל נהרס, רק הרבה יותר מהר, כי הכל הוגבל. אז – איך פותרים את זה?). כרגיל התשובה היא על קו האמצע.
מה המשמעות של קו אמצע?
שילוב חסד עם גבורה: השפעה לפי מידת הכלי לקבל.
כלי יש לו גבולות/צורה. כשאנו משפיעים (שפע) לפי הצורה – יש נחת. כשיותר מידי: הטבעה. כשמעט מידי: חיסרון. במידה נכונה: שווה! שלום! נחת!
בואו נוריד את זה עוד קצת לארציות, טוב?
כשאני שמה גבול לציר ההרס הפנימי בתוכי, אני למעשה מאפשרת להגביר בי את כח הבנייה.
אש משתוללת, זורעת הרס. אש יצירה מייצרת. ולפעמים נכון להגביר את זה ולפעמים את האחר – הכל במידה ובמקום הנכון.
אך עלינו להכיר בכך שיש בנו ציר הרס, הרסני, שמביא כלייה ומוות כי יש תנועות ומצבים בחיים שחשוב להביא לסיומם כדי שיתאפשר לחיות!
איך נזהה את ציר ההרס בנו?
עלינו להסכים לראות מה אני הורגת במו ידיי. זה בדר"כ את עצמינו, שאנו בשנאה עצמית שלא סיפרנו לעצמנו עליה כי לא היינו מוכנים לפגוש אותה.
ברגע שיצאה תורה מסיני, יצאה גם שנאה. ברגע שירדה אמת לעולם ירד גם השקר. יש להבין כי הכל אחד, ולכן.. כך!
אז אנו חווים דואליות שהיתה לפני עידנים מאוד איטית והיום הדואליות באה לנו במהירות האור כי היא מתעצמת ממש כי הכל לקראת איחוד.
למעשה מעולם לא היה פירוד, היה פשוט רווח גדול בין דבר לדבר שכלל לא הבחנו שהם אחד.
הטלטלה שאנו חווים בשנים האחרונות היא כמו נדנדה והיא נעשית מהירה יותר ויותר… וזאת כדי שנחבר א עם ב!
שנראה ונזהה ונביא ההכרה לראות: אחד.
אתן דוגמא:
ימין ושמאל – כולכם תסכימו איתי שהם הפכים הפוכים, נכון?
אני עומדת על הפלנטה שלנו. ובוחרת ללכת ימינה. ואני דבקה מאוד בימינה שלי וממשיכה כל הזמן ישר!
לאן אני אגיע?
נכון! לאותה נקודה ממנה יצאתי! אבל באתי משמאל!! איך זה יכול להיות? האם שמאל הוא ימין וימין הוא שמאל?
רוצים עוד אחד?
אין בעיה.
הוא התקרב אליי / הוא התרחק ממני.
נראה כמו תנועות מנוגדות לחלוטין, נכון?
התקרב אליי = אני רצויה, אהובה, חיבור
התרחק ממני = אני דחויה, שנואה, התנתקות – האמנם?
מה קורה בתוכי כשמתרחקים ממני?
אני נעלבת, אני מרחמת על עצמי ובעיקר – מתכנסת פנימה. מרגיש לי ריק ואני מנסה למלא את מה שאני חשה שחסר לי.
אז – האם אני מלאה או התרוקנתי? ומה קיבלתי בהתרחקות הזו? אההההה – קיבלתי אותי! אז האם אני ריקה או מלאה?
בואו ניתן עוד דוגמא טובה שכולנו עסוקים בה כל אחד בצורתו:
האם אני מלאה או מרוקנת? (בהמשך לדוגמא הקודמת).
האם לקחו לי או נתנו לי?
מילאתי את הראות שלי באויר, כעת אני מלאה
האם אני יכולה להחזיק את האויר בתוכי לעד?
לא.
מה אני עושה? נכון! נושפת החוצה.
מה קורה לי כעת – האם אני ריקה?
כן, אני ריקה.
האם אני מרגישה חסרה?
לא, זה הטבע.
מה קורה לי כעת?
אני מכניסה נשימה חדשה.
האם באיזה שלב בתהליך הזה הרגשתי חוסר?
לא – זו תנועת הנשימה הטיבעית.
אם כך, מה משמעות ההתרוקנות?
אההה זו אפשרות לקבל שפע!
איך אני יכולה למלא את עצמי בעוד נשימה כשכבר הכל מלא בתוכי? יכולת הקיבול שלי מלאה. אין איפה להכניס.
אז מה אני עושה?
משחררת את מה שאין לי צורך בו יותר ואז מתפנה מקום להתמלאות.
נפלא!
האם אתם יכולים להסתכל על כל מקומות החוסר בחיים שלכם בצורה שונה?
האם אפשרי עבורכם לראות את ציר ההרס כחלק מציר הבנייה ההכרחי?
תוספת מסכמת, בנושא הנשימה, רק כדי לסגור מעגל:
כשאני נושמת, נושמת את כל האויר (תערובת גזים) ועיקר מה שאני צריכה הוא חמצן – מקבלת אותו ופולטת את כל השאר, כן?
בתהליך הפליטה שלי, אני משחררת פחמן דו חמצני – וזה "החמצן" של הצמחים, זה מה שהם צריכים כדי "לנשום", וכשהצמחים נושמים, יודעים מה הם פולטים?
נכון! את אותו חמצן שאני צריכה כדי לנשום.
האם אתם מבינים שאנחנו והצמחים מנשימים זה את זה? נשימה של אחד היא פליטה של האחר שהוא הנשימה של האחד.
הכל בנשימה מתמדת ולכן הכל במילוי מתמיד כי לא חסר דבר, כי הכל אחד, והכל פועם.
כשאני מכירה בכך, עולה בי תחושת פלא גדול, והכרה לבריאה ולכן גם תודה עליה, וכשאני מודה על משהו – אני מנכיחה את היש, וכשאני מנכיחה את היש, אני מושכת אליי עוד ממנו כי אני עצמי: ישנה! (וליבי ער לגמרי).
ומבקשת מעומק ליבי הער, שיתעורר גם התאום שלי, ויביא את ליבו בביטחה במהרה בימינו אמן!
Deep Water Path: Public 