להבות

להבות תאומות.

בלהבה יש אש, והיא יכולה לאכל ממש כמו הסנה הבוער באש ואיננו אוכל.

מה גרם לו לא להתאכל?
שהיה בכל פנימיותו רווי מים, ולכן האש אחזה בחיצוניותו ולא בפנימיותו, ממש כמו עם ישראל. זה אחד המצבים הבודדים בטבע בו מצאתי את המים והאש משרתים ביחד.

המצב האחר בו זה קרה, במכת ברד, שהיו כדורי אש יורדים מן השמיים, ענקיים, ובתוכם קרחונים.

ובסרט ELEMENTS כשאיש המים השיק יד לאשת האש, בעדינות, וכך היא לא אידתה אותו והוא לא כיבה אותה.

אצלנו, זו אני המים והוא האש, אבל זה נראה כך רק למראית עין.
אצלנו, זו אני החסד והוא הגבורה, אבל זה נראה כך רק למראית עין.
כי האמת היא שגבורתו יונקת מן החסד, שהרי יצחק (גבורה) נולד מאברהם (חסד), והאמת היא שהחסד שבחסד שבאברהם, איפשר לו לתת את מה שקיבל והכי אהב, את יצחק.. בעקידה. החסד הכי גדול הוא גבורה!
וכשחסד וגבורה מתאחדים, התולדה היא יעקב ישראל = השלם המלא = התפארת, הלב השלם.

לפשט את זה קצת?

שנהג בי ביד קשה ובזרוע נטויה, עשה חסד עימדי, כי זה מה שאיפשר לי להיגאל מתוכי, מסבל וייסורים שסחבתי כל החיים. זה מה הפשיט אותי מכל הבגדים (בגידה בי ובבריאה, באהבה שאינה תלויה בדבר) ומכל המלבושים (שמכסים על הבושה שמעכבת אותי מלהאיר). אז היד הקשה מקורה היה בחסד גדול מתוך אהבה עמוקה מאוד (גם אם מהצד זה נראה התעללות : )) )

כל אחד מהלהבות מביא את שני לגן עדן.
(גם כשזה נראה גיהנום ממש : ))) )


החיכוך.

החיכוך, יוצר להבות, כמו גם בירורים,

חיכוך יוצר שטח פנים חלק יותר, כך שכל חלק יכול להחליק למקומו ולהשלים את חלקו בשלם המלא, ולהתחבר, כל החלקים יחדיו.
החיכוך יוצר חום, וחום מאפשר לדברים החלמה, ולפעמים כוויה שאוטמת את הפצע מלדמם עוד. כן זה כואב מוות, אבל זה עצר את הדימום!
החיכוך יוצר חום וחום מאפשר חמלה והחלמה. ארוכה (בתרתי משמע).
החיכוך יוצר חום, ומאפשר לקרחון ולקיפאון להשתחרר מצורתו ואחיזתו בצורה, כך שיוכל להתעלות להעדר הצורה.


האַיִן.

במסע הלהבות התאומות, ישנו שלב בו חווים את האַין.
אין ממש. מצחיק קצת לומר על אין, ממש, נכון? אבל הוא ממשי מאוד.
אין זוגיות, אין חיבור, אין קשר, אין דיבור, אין חברים, אין עזרה, אין הדרכה, אין משפחה, אין הסחות דעת, אין תאבון, אין תשוקה, אין ערך עצמי, אין תכלית, אין עשייה, אין סיבה לאכול, אין סיבה לצאת, אין סיבה לחיות, אין סיבה להיות, אין סיבה לנוע, אין עבודה, אין פרנסה, אין חיים, אין קיום, אין מסגרת, אין שיגרה, אין חיבוק, אין חיות – אין! אין כלום. ממש ממש כלום.
זה מצב שיוצר ואקום עמוק, ולכן הוא כואב מאוד.
הוא נמשך 4 שניות, אבל למעשה הוא ניצחי! כי בתוך האין, גם אין זמן, גם אין מקום… בכלל לא הייתי כאן בשנה האחרונה.

אפשר לחוות אותו כמו התמזגות מופלאה עם הבורא ועם האהבה שאינה תלויה בדבר, אפשר לחוות אותו…. כשיחרור מוחלט מהכל, כ-חירות שלמה ומלאה… אבל זה מרחב חסר מקום, חסר זמן, ושיש בו בהלה ובעתה אבל אי אפשר להביע אותן כי אי אפשר להרגיש כלום, כי אין כלום. כי הכל הכל אַיִן.

זה מצב שאנחנו בדר"כ חווים אותו כשאנו יוצאים מהגוף, ולחוות אותו פיזית כשאנחנו בתוך גוף… זו "חוויה" : ))))) שכעת רשומה בספר החיים, כי היא נרשמה תוך כדי חיים. וכך הוא המוות, רשום בתוך החיים, וכך גם הם: אחד.

כשם שאין אובדן ברוחני, שהכל בו אחד ניצחי, הרי שגם אין אובדן בחומר, פשוט הראייה שלנו עוד לא מספיק מתורגלת לראות.

מה מחזיק אותנו שם בעין האַיִן?
הרי הכל שם עלתה וחשיכה… ו-אין.
ההכרה.
יש שם הכרה של אחד, ושל אור… הוא האור הגנוז שיש לבקע אותו מתוך האטום, שהרי ביקוע האטום הוא ביקוע האור הגנוז שבאטום לאור (תקראו את זה שוב).
ושוב.

הסיבה שנכנסים לעובי חשכת מצריים, הככ מוחשית, היא כדי לשחרר משם האורות שגנוזים שם ולהאיר כל החשיכה ממש.

האירוע הנפלא הזה, התרחש מעט אחרי סיומה של ספירת העומר של שנה שעברה. לאחר שבועות, העבודה הפנימית שלי התכנסה ל: אשמה. וכך נכנסתי ללב הלהבות ממש… כעת במבט לאחור, אני מהרהרת ב 10 ניסיונות שאברהם עבר, שהעשירי שבהם היה עקידת יצחק (שמסר לבריאה את שהכי אהב, את הדבר הכי יקר שהבריאה מסרה) וכשהבריאה מתמסרת בתוך עצמה בעצמה, דהיינו באהבה שאינה תלויה בדבר, הרי שהאהבה נוכחת במלואה ממש.

וכשאני מוסרת את הלהבה שלי לבורא (=משחררת צורך ורצון, הרפייה ברוך השם!), שזה הדבר הכי מופלא שקיבלתי בחיים, הרי שאני יודעת שאני כעת שלמה… זו התמסרות לבורא, ולזהות עצמי כנשמה שיש לה גוף אנוש.

מה עוד בין להבות?
להבה היא גם של תשוקה, לחיבור בגוף של זיכרי וניקבי, וזה כח משיכה חזק מאוד שמאוד קשה להתנגד לו… וזה מתאפשר רק כשמפנים כל התשוקה לבורא, משמע לאהבה שאינה תלויה בדבר, לישות התבונית שממנה הכל.
כשהתהליך שלם, מתהלכים אחרת על פני האדמה. יש הלך רוח אחר.
האמונה שלמה ומלאה, כי התאחדת עם בוראך.
וזה קורה, כשהניקבי מתאחד עם עצמו, פנים אל פנים.

ממרום הזמן והמקום בו אני נמצאת כעת, אני זוכרת את האישה שהייתי, אני זוכרת שלא יכולתי להעלות בדעתי לשחרר אותו, כי זה היה בלתי אפשרי. איכשהו, המסע עשה את הבלתי אפשרי לאפשרי.
זה מעניין, כי עוד כילדה, זה מה שהייתי עושה, את הבלתי אפשרי לאפשרי.

אני זוכרת את שלבי המסע שעברתי עד כה, ב 3 שנים האחרונות, וזה נראה כאילו התרחש בעולם אחר, במימד אחר, ולמישהי אחרת… אכן הייתי מישהי אחרת.

יודעים מה הדבר שהכי חשוב במסע הזה?
הרגע הזה, בו לראשונה, הניקבי חווה נחת מעצם עצמו, ומקבל רשות להיות הוא, בדיוק כפי שהוא, ללא מגע יד אדם, ללא התערבות, ללא כל צורך בתיקון, כי דבר אינו מקולקל.
כפי שכבר ציינתי, קיבלתי 100 בלהיות כינרת.
אני מקבלת את הציון הזה בכל רגע נתון, ובכל נשימה ונשימה, ובכל רגע בו אני נוכחת, ואני נוכחת ברוב הרגעים : ) כי אני אני וכי הבורא ממש שמח מזה, וזה מאפשר לו נחת ממני, ולכן גם לי יש נחת ממני ואני יכולה סוף סוף סוף,

לנוח!

נח.

עמוד דום!
עמוד נח!

נח.

לנוח!

זה ככ מצחיק אותי.. (עיניין אישי עם הלהבה.. )

יש עוד הרבה לומר על להבות.. בהמשך.