ראויה לאהבה

בואו נפתח את הנושא הזה רגע, מזה ראויה לאהבה?

שמגיעה לי אהבה?

אם זו התפישה שלי, אז נקודת המוצא לתפישה הזו, היא שחסרה לי אהבה.

ולכן – מגיעה לי – אולי מגיעה אליי? אולי.

כך או כך, זה אומר שאני כלי ריק ושצריכה להגיע אליו אהבה, שהרי מגיע לו!

אז – לא שזה לא נכון – זה נכון,

לכל יצור נברא מעצם היבראו מגיעה לו אהבה, העיניין הוא שזה לא מדויק ולכן גם לא נכון.

אנחנו עצמינו = אהבה, פשוט אנו לא מזהים את עצמינו ולא בכולנו עלתה ההכרה להכיר בזה פנים אל פנים. אנחנו חווים חוסר, כי אנחנו לא חווים את המלאות.

ואנחנו ככה, כי אנחנו לא מכירים את האמת… ולא את הטבע הרוחני שלנו.

האמת היא אחת: האמת היא אהבה.

ואין משהו אחר מלבדה (גם מה שלא נראה לנו שזו אהבה = זו אהבה, כי הכל בא ונובע מאותו אחד, כי אין לבד מלבדו והכל הוא, והכל ישנו ולכן הכל אהבה).

כשאנו מביאים ההכרה שלנו להכיר בזה, ולהרגיש את זה – אפשר להנכיח את ה-יש, ואז מגלים שהיש תמיד היה תמיד הווה ותמיד יהיה.

אז לנושא הראויות – בוודאי שכולנו ראויים לאהבה, אלא שאנחנו היא! אנחנו האהבה. היא בנו כבר – ותמיד היתה ותמיד תהיה.

רק להביא התודעה להכיר את זה פנים אל פנים : )))