הדרך היא התכלית, והתכלית היא הדרך

זו דרך אל מערת האוצר הגדול אלא שהאוצר איננו במערה, הוא בדרך אליה, בכל תחנה ותחנה שעברנו בדרך, אספנו אבן טובה: אור חבילת אור ואהבה שאנחנו. מסע בו גילינו מי אנחנו ואת הדבקות במקור, בבורא, בבריאה, באהבה עצמה.

האדם הזה שמולנו, מי הוא?
בשר ודם. האם הוא הדבר? הגוף שלו זה לא הוא, הקול שלו זה לא הוא, מי זה "הוא"? הוא לא זר לנו, הוא לא הפך מאיתנו, הוא אנחנו. ההוויה.. והניקבי ממילא מחובר ברוח ומתהדק שם יותר ויותר – מה באמת חסר?
את הגוף הרי נשיל ונשאיר כאן, וחפצים מעולם לא מילאו כלום.
ומישהו להתחכך בו? (ראיתי שקמה עמותה של גברים שמציעים עצמם לנשים שהבעל שלהם במילואים ואין להן עם מי לריב, ועל מי להוציא רגשות קשים, והם מתנדבים כחלק מהמאמץ הלאומי, לתת לנשים כר בטוח לשחרר!).

יש תחנה במסע: האַיִן.
נקודת הריק.
היא אחת הקשות כי יש בכוחה ותפקידה לפרק הכל ממש. את כל הדעת, כל התודעה, של המחשבה, של הפנטזיה, כל החומר, כל הנוקשות וכן – גם את כל המשמעות – מהכל – להפשיט את כל החיים כולם מהכל ממש.
התחנה הזו, יכולה להיחוות כיעד סופי, אבל הוא לא – זו תחנה בדרך!
היא מרגישה כמו פתח יציאה… אבל זו תחנה.

אפילו מבורכת.. בין אם מגיעים אליה מהצד המואר או מהצד החשוך (היינו מתוך שמחה והתמסרות טוטאלית של הרפייה ושיחרור והתרוקנות מהכל ממש, בקטע של הקלה גדולה או מהצד החשוך של האפסות, העדר משמעות וחורבן). אכן משהו מת שם (כנראה האגו).

אני יודעת בוודאות שזו לא הפעם הראשונה שאני עוברת שם, וכי עברתי בנקודה הזו בהרבה גילגולים שהיו, ועדיין זה נחווה כמו פעם ראשונה.

יש דבר נוסף שברצוני לדבר עליו, והוא אספקט של פחד, שבדר"כ לא מדברים עליו:
הנשמה שלנו יודעת את הדרך, כי כבר היינו פה (לא נראה לכן מוזר שאנחנו יודעות כל מיני דברים שמעולם לא חווינו??)
זה בגלל שאין באמת זמן, ובגלל שהתודעה עלתה וזה מאפשר ליותר הסתרות להיות מוסרות ולכן ליותר גילויים להתגלות.
במילים פשוטות, זה אומר לחוות יותר מההוויה שאנחנו (משמע: את כל "ההיסטוריה" שלנו).
אלא שזו לא רק "ההיסטוריה" זה גם העתיד.
מאחר וכבר הלכנו בדרך, וכל הגאולה השלמה והמלאה כבר התרחשה – הפנימיות שלנו יודעת את התחנות והדרך לשם. והיא גם זוכרת את הקשיים שחווינו, ומציפה לפנינו את הקשיים האלו כאן ועכשיו כי הם נחרטו בתודעה – אבל זה לא חייב להיות כך.

אתרגם רגע את מה שאמרתי כאן:
לא כל פחד, נובע מחוויות עבר של הגילגול הזה (או קודמיו), חלק מהפחדים הם פחדים של עתיד, מתוך שההוויה זוכרת את הדרך.. ואת הקשיים שחוותה כבר.
במובן מסוים, הכל "עבר" – אבל הכל למעשה בפועל מתהווה כרגע.

יש לנו רשות לחוות חוויות מנקודת מבט חדשה : )
זו אופציה שעומדת לרשותינו, אם נשכיל לבחור בה.

למשל:
בגאולה השלמה אנחנו מגיעות לשם, למימוש שלם ומלא, לגן העדן, לעדינות, ללראות עצמינו באור טוב שלם ומלא, לאהבת עצמינו כפי שהבורא אוהב אותנו, ברווחה גדולה (למי שרוצה להבין ולהרגיש איך באמת הבורא אוהב אותנו: "תומר דבורה ויאמר משה" / משה קורדובירו).

שבוע טוב ומבורך

אנחנו כשבוע לפני ליל הסדר ויש הרבה לסדר בפנימיות ולהכין הכלי לקבלת תודעת החירות השלמה והמלאה.