מצא מצה

מצא מצה.

אנחנו לפני יציאה לחירות (כל אחד כפי מידתו וממקום התודעה הנוכחית שלו, וכפי יכולתו להכיל ולהעביר אור), וזה חלק מהעבודה הפנימית הנוכחית שלנו, למצוא מצה. זה לא משחק מילים, זו מהות… למצוא מצה משמעו למצוא את המיצוי של הדבר… וזה בכל!

למצות את האור שהינני, האהבה שהינני, ולמצות גם את הרגשות הקשים – ולכן במסע להבות התאומות הרגשות הם חזקים מאוד – יש לכך תכלית, ומי שהוגה בזה ומרים תודעתו מעל לרגשות, לומד ורואה.

אני יכולה לספר, ולדבר, וזה ידבר בעיקר לשכל ולתודעה – אתן אולי תדעו בשכל אלא שכל העיניין הוא לדעת במובן הידיעה השלמה (משמע בכל הגופים, בהוויה, בהרגשה: להרגיש את זה ולחיות את זה).

הכאב, העצב, הבדידות – יחוו לנו כסבל נוראי שלרגעים נתהה מי הגה אתה מסע הזה, סמא"ל או הבורא.

הייסורים/שיעורים, מביא אותנו לשיח פנימי עם המרה שבנו, המירורים, החלק המר שמתמרמר על…

המר קיים כדי שנדע מהי מתיקות, החשיכה קיימת כדי שנדע מהו אור, "רע" קיים כדי שנדע מהי הכרת הטוב והיש… וכו.

אם אנו נתקעים בכאס ורק חווים אותו, לא הנענו תנועה הלאה ואנחנו מחכות לאיזו תנועה שתתרחש מבחוץ כשמי שמניע הכל = אנחנו (הניקבי).

אז,

הרגשות קשים מאוד, כדי להביא אותם לקצה משמע למיצוי של הרגש, לשיא שלו – וכשדבר נמצא בשיא שלו, הו מיד אח"כ מתהפך : )

נושא המיצוי, הוא קריטי במהלך המסע הזה… כי מיצוי הצער יכול לאפשר לשמחה לעלות. וכל אחת כמה עצב שהיא זקוקה לחוש עד שתגיע למסקנה של "עד כאן".

החסד הוא שמאפשר לחוש הרגש/החוויה עד למיצוי שלה, ולהגיע לגבול לבד, אבל זה לא שהגבול נמצא באיזה מקום, וצריך להגיע אליו – לא! אנו אנחנו שקובעות היכן אנחנו ממקמות את הגבול, ככה אנחנו לומדות איכות של ספירת הגבורה. העבודה הזו מספירת החסד לספירת הגבורה, מתאזנות על קו אמצע של תפארת.

זאת ועוד – חלק ממה שאלמד במהלך ספירת העומר.

אז למי שנוכחת כאן וקוראת, וחווה רגשות מאוד קשים וסבל, דעי כי את קובעת העוצמה והמשך שהפנימיות שלך זקוקה לו עד שמתעורר בך כח הגאולה הפנימי.

הקושי הרב (על כולנו, ועל כל העם) נועד כדי לעורר כח המשיכה, כח המשיח, שיכול למשות אותנו מתוך התודעה הקשה שמתנגדת לאור ולאהבה.

יש סיבות נוספות ללמה זה ככה, אציין אחת מהן:

היכולת לנהל אנרגיה (במובן הזה, רגש) בתוכינו ואיך להפוך לפי בחירה. משמע: איך להחזיק תדר גבוה ביציבות לאורך זמן.

זו גם אחת הסיבות שנחווה טלטלה קיצונית בכל תחומי החיים, נתלש ממערכות שהיינו בהן, מדירות שגרנו בהן, ממקומות תעסוקה קודמים, מחברים ומעגלים שהיו סביבנו וכו – כך שלא נשארת נקודת יציבות אחת. עד שמגיעים לנקודת האַין (כתבתי על זה בעבר).

זהו מסע מקודש… ואנחנו (רובינו) בשלב ההכנה למסע (שזה מסע כשלעצמו).

המסע יתחיל כשמתחבר בין זיכרי לניקבי בצורה יציבה.

תכלית המסע, דבקות בבורא וחזרה לאחד (העלאת התודעה מעץ הדעת טוב /רע לעץ החיים, ההוויה, שם הכל טוב, ומבינים איך ה"רע" הוא טוב).

הכלים שיעזרו לנו הכי ויותר מכל:

תמימות

אותנטיות

^אלו מילות המפתח.

בירור אמת ושקר בתוכינו, והכרה של מי זה אני (משמע היכן עיקר התודעה שלי נמצאת, עם מה אני מזדהה) הם אלו שמאפשרות בסופו של דבר להגיע למצב של תמימות (מול כל הבריאה), ואותנטיות מאפשרת לזהות את העצמי האמיתי שהינני, ולהיות אני.