המבנה השלם המלא
הקדמה:
את הפוסט הזה ניסיתי להוציא לאור אינסוף פעמים, והיו ככ הרבה מניעות – ועכשיו! עכשיו זה הזמן… לפני הפסח – אל תפסחו על עצמכם! ולא יפסחו עליכם.
אזהרות:
אזהרת אורך.
אזהרת עומק.
אזהרת ריפוי.
*
גילוי אישי.
רוב חיי חייתי לבד, גם כשהיו אנשים סביבי, חייתי לבד, מאוד לבד. תכליתי היתה ועודנה ללמוד את הבריאה כולה ולהבין איך הכל פועל, איך כל גלגלי השיניים מניעים מי את מי, ואיך הכל מתגלגל. וזה אומר שמרגע שנולדתי, אני מתבוננת ולומדת. הרב אריק אריה חיים נווה מכנה זאת: הגות. אני לא ידעתי שלמעשה אני עושה זאת תמיד, ובהתמדה ולא משנה מה עבר עליי בחיים.
אני בנקודה בזמן, ובמרחב התודעתי הפנימי שלי בו כל מה שעברתי אינו משנה בכלל, ואני מתבוננת על חיי, ועל הטרגדיות (הן כבר לא נתפשות בעיני ככאלו, אבל זו מילה שנהגתי לומר הרבה, כשהייתי בכיינית וקורבנית) על אירועי החיים שעברתי – באור אחר לחלוטין, והכל מקבל משמעות שונה ואחרת, כאילו איני אותו אדם שהייתי, הכל פתאום מאוד הגיוני.
אחת מהנקודות שהכאיבו לי הכי הרבה היתה: לבד.
הכל לבד. להתמודד עם הכל, לבד. לעשות בעצמי. שכחתי שאני ביקשתי את זה.. כי רציתי להכיר אותי, כי רציתי להיות עצמאית, כי רציתי להיות שלמה. בפועל הייתי לבד אבל במסכנות וקורבנות וככה איך אוכל להכיר אותי? לכן ברחתי כמו ממוות, מעצמי ככ, שרציתי לאבד אותי (אכן איבדתי עצמי בתהומות רבות, בחשיכה ועלטה ממשית).
לא הבנתי למה ככ הרבה שנים אני לבד, כי שכחתי תכלית בקשתי, ולא הבנתי שזו היתה הגשמה מלאה ושלמה של מה שביקשתי. ואז מתוך הלבד והבכיינות ביקשתי את שאהבה נפשי: את הזיווג השלם והמלא שלי. ולא הבנתי למה הוא לא מגיע אליי, אבל כן עבדתי הרבה בפנימיות שלי, עליי.. והיום אני מבינה שנתנו לי את הדרך אליו, והדרך אליו עוברת בתוכי.
חיי הגיעו לשיא של עצמם לפני כ 3 שנים: הייתי עצמאית בחיי, שכירה, ראש צוות מוערכת מאוד בחברת הייטק מפורסמת, תחת השפעתי עשרות ולימים מאות אנשים במעגלים שונים, ונתפניתי למסעות, ולתכליתי הרוחנית ולהגשמתה. כבר היו 2 מסעות מאחוריי, 2 לפניי, ועוד אחד אישי שלי, שידעתי שהולך להגיע כי הרגשתי אותו בקירבי.
בערב אחד, בו עמדתי על הבמה מול קהל רב, והכרזתי בקול רם על תפקידי בעולם (להאיר), בלילה הזה, נדדה שנת המלך. גם שנת המלכה. וזה היה הלילה בו הוא גילה את עצמו להכרה שלי, ו 3 שבועות לאחר מכן, גם גילה את פניו בפניי.
ואז התחיל המסע של חיי… בפי מי שבמסע הזה, הוא מכונה: מסע להבות תאומות.
מסע של פירוק גמור, ובנייה מתחדשת, מסע של מוות וחיים, מסע של התפשטות (הפשטה של כל הבגדים המכסים על הבגידה בעצמי ובבורא = אהבה ללא תנאי, והפשטה של כל המלבושים המכסים על הבושה מפני כל חטאותיי עוונותיי ופשעיי לאהבה ללא תנאי). כשכל אלו מוסרים, אפשר להתפשט.. להתרחש בפשטות "אור פשוט ממלא כל המציאות", שהוא מופשט… זה מסע של עירום ועריה.
[אנחנו לפני פסח ואני חייבת לכתוב את זה:
אנחנו עובדים עכשיו על בירורים פנימיים, לברור הטוב מהרע ולדבוק בטוב, לברר הרצונות שלנו, לברר מה בלב שלנו ולסלק כל מה שהחמיץ, את כל החמץ. לדבוק באמת ולסלק כל אשלייה ושקר, כל פחד וחרדה, כל דבר שאין לו ממשות, ולהשאר עם המצה! למצוא את המצה! האמת המזוקקת. האמת שבלב. תכלית הנשמה. מה חמוץ לי עליי ועל חיי? על מה אני מרגישה החמצה?
דעו!
כי ההחמצה הגדולה ביותר הוא לא על "הזמן" שאבד, אלא על שלא הייתי יותר אני! זו ההחמצה הכי גדולה.. כי כשאנחנו פוסחים על עצמינו, גם הבריאה פוסחת עלינו… הבריאה מחפשת רצון המיושר איתה, ומדויק איתה, היא מחפשת צורה הרמונית, שלמה, נוכחת ומאוחדת — כשנהיה זה, יתגשם!].
ואז, במהלך המסע הזה עוברים הרבה שלבים בנפש ובתודעה ובכל הגופים שבכל אשר נברא – מסע שיבה הביתה, לגן עדן לחיק הבורא, ולמצב של "ויאמר.. ויהי"… כי ברגע שאתה מיושר עם הבריאה, ואתה אחד איתה, אין שום בעיה שתגיד ו-יהיה! (ואני מצאתי שלפעמים נעשה אפילו מבלי שאמרתי – זה פשוט בא) – וזה העולם הבא, שהוא בא.. אליך, בפשטות.
בדיוק כמו הלהבה – שבא אליי, ברגע שהייתי מוכנה.
אח"כ יש הרבה "פרידות" בארציות, ברובד האנוש בלבד שנראה כמו פרידה, כי זה מה שהעיניים הפיזיות שלנו רואות. אבל אין שום פרידה, כמו שאין כלל פרידה, בכל אשר נברא כי הכל אחד.
בתוך הכאילו פרידה, עולה הרבה מאוד תחושת הלבד.. כי היא מבקשת ריפוי, משמע התאמה של כל המערך הפנימי עם האמת המוחלטת (הבורא = אהבה ללא תנאי = אחד) כך שאין באמת לבד, גם אם נתחנן ממש! אין. לא יכול להיות לבד.. הוא אינו קיים.
כשאני בתוכי, באנוש שהינני, בוכה על כל הלבד שחוויתי כל חיי, ומקבלת אותו באור חדש לפתע, אני רואה כי כל הסיפור היה רק כדי שאפנה פנימה אליי לתוכי, לאפשר לי פנים אל פנים עם פנימיותי, וזה הזמן שלקח לי והתהליך והמסע שהייתי צריכה לעבור בתוכי, כדי לפגוש אותי פנים אל פנים.
אז,
איך עושים את זה? :- )
שאלה ממש טובה… עולים לנו רגשות קשים, ומרוב שהם קשים, אנחנו דוחים אותם ומסרבים להרגיש אותם. כשאנחנו מתנהגים ככה, אנחנו דוחים את עצמינו ונוצרים ניתוקים במערך ובמבנה הפנימי. כשיש ניתוק, יש חלל, ולחלל "נכנס" חושך, וזה רק מגביר עוד ועוד את מה "שיצרנו" בתוכינו, עוד נפרדות, עוד חושך, עוד פחד וחרדה, עוד סרטי זוועות ואימה אבדון וכיליון.
ואנחנו לא מודעים לכך שאלו אנחנו שעושים את זה!
"לא לא לא, זה הוא עשה / הם עשו / האפילה עשתה…"
זוכרים חוק המשיכה: דומה מושך דומה? חשיכה לא יכולה לדבוק בי, אלא אם אני! עשיתי חשיכה בתוכי וקראתי לה ופתחתי לה דלת והזמנתי אותה להיכנס לתוכי.
דבר לא קרה/נעשה לי, אני יצרתי את זה בי (עולם היצירה = רגשות).
אז איך?
לאט ובסבלנות והתנועה הראשונה היא הכי קשה ממש. היא צריכה הכי הרבה כח גבורה. אבל ברגע שעשינו את התנועה הראשונה, עלינו למהר ממש!!! לעשות תנועות כאלו נוספות. אחרת, שוב ושוב נעשה תנועה ראשונה קשה ממש וירפו ידינו.
זיכרו, שתנועה ממגנטת תנועה נוספת אלא אם עצרנו בכח את השרשרת.
אז איזו תנועה מתבקשת?
לטוות החושך לאור. שוב ושוב ושוב ושוב. לראות כל מה שאני רואה רע: בטוב! ויש לזה כמה חוקים.. שהעיקרי בהם, שזה צריך להיות אמין עבורי. אם אין תחושת הרחבה בלב – זה לא עבד וצריך לנסות שוב: מה טוב קרה לי מזה? מה היתה ההשפעה הטובה של זה עליי?
הדבקות באהבה!
בתודעה:
יש אמת אחת, הכל אחד, ואין לבד מלבדו והוא אהבה ללא תנאי ולכן כל דבר אחר הוא לא אמת, וכל דבר אחר הוא אינו ממשי ולכן אין לו אחיזה בכלום.
גם פחד שבגוף הפיזי שלנו שמרגיש מאוד פיזי, וחרדה כנ"ל – הם ריקים מתוכן כי אין בהם ממשות.. כי הם לא אמת (שניהם, תוצאה של התנגדות בין תדרים סותרים – זה במכניקה התדרית וכדי שתהיה שוב הרמוניה, עליי ללכת לבדוק מה בתוכי השתבש.. משמע לבדוק מחשבות אמונות ותפישות שלא מיושרות עם אהבה ללא תנאי), כמו איפה ביטלתי עצמי, דרכתי עליי, הכאבתי לי, חשבתי מחשבה שאין בה שמחה והטבה עבורי וכו..
ברגש:
להסכים להרגיש כל רגש שעולה בי. כשאני בורחת מהרגש ומדחיקה אותו, הוא מתעצם ומפעיל אותי מתוך החשיכה כי האכלתי אותו בחשיכה. כשאני נותנת לרגש שלי אור ותשומי (ראייה, הכרה, זיהוי, הקשבה, קבלה, הכלה, חמלה), הוא יכול לעלות בצורה מבוקרת, ולקבל את תשומת הלב שהוא זקוק לה, ולהתפוגג לאחר מכן.
בגוף הפיזי:
תזונה ראויה, מנוחה ותנועה מאוזנות, ונשימות מלאות, שלמות, עמוקות ויציבות – ומספיק מים!
כשאני שוב ושוב מקיימת בתוכי, הן בתודעה והן בגוף הרגש, והן בגוף הפיזי את מה שתיארתי, אני סוללת מסלול חדש, דפוס חדש להתנהלות פנימית, ואני מתעצמת ומעצימה כוחות האור בתוכי, כי אני יודעת לקחת חושך, ולעשות ממנו אור: לטוות החושך לאור! ממש כמו בת הטוחן.
זהו התהליך הפנימי הלכה למעשה, בקצרה.
באשר ללבד ולמסע הלהבות, ולאיחוד:
אחרי שאנחנו כבר במסע, זה נדמה בלתי אפשרי שאני אמגנט אותו שוב כי אנחנו עצמינו עוברות פירוק ובנייה מחדש.. אצלנו הבינה (והבינה היתירה), ולכן אצלנו המבנה השלם המאוחד… לכן אנחנו (הניקבי, שמחובר לרוח) חוות האחדות בגבוה, ובארצי נפרדות וזה יוצר פער ודיסוננס קיצוני ולכן נוצר שם חלל ותהום רבה וקשה ומריעין בישין שנכנסים ומוסיפים שמן למדורה (או מכבים! את הלהבה בתהומות הצער של מורלה הזקנה).
עשייה זיכרית:
בעולם החומר, תנועות חיצוניות (מעבר דירה, מעבר עבודה, עיסוק, הנעה של פרוייקטים חדשים, הוצאה לפועל של דברים). תפקידו לזהות אמת ולהתיישר איתה. לזכור! (את הברית ואת האהבה ללא תנאי!) זכר תפקידו לזכור אבל הוא.. שכח – היה בתרדמת, זוכרים? והיא: עצם בגרונו או עצם מעצמותיו – זה תלוי בו… בתהליך היזכרותו ובבחירתו.
עשייה ניקבית:
דיוק הרצון האלוהי (השוואת צורה על הרצון), כשהניקבי מדוייק במה היא רוצה, זה כל מה שעליה לעשות!
נחזור לחוויית הבדידות והלבדיות:
כשאני מפנה כל אשר יש בי לבורא, אני אפעם לא לבד, כי יש בורא בי ואיתי ואני דבוקה בו (ובמקרה שלי גם מדבקת ומדביקה אחרים : ) זה התפקיד של המים).
והכל ניתן לי, כדי שאוכל לדייק הצורה שלי, ולהשוות צורה עם הרצון האלוהי (ולזה מתכוונים ב: "כניעה" לנשמה, לבורא, וכו). משמע: להרפות העשייה הזיכרית לזמן מה, לייצב את זו הניקבית, ואז לאזן אותן בתוכי, ולהביא העשייה לשלמות מאוחדת.
ברגע שאני משלימה הלב שלי וכל הוויתי להיות שלם – ממילא יתמגנט אליי.
חוץ מזה, מתוך תהום הנשייה, כבר עשיתי את זה פעם אחת והבאתי אותו אליי בארציות – ואם כבר עשיתי את זה פעם אחת, ועוד לפני הרפואה והתהליך כולו – אז אחרי התהליך והריפוי – המגנט יהיה חזק פי אינסוף…
ואם זה איפשר למישהי אחת להרפות – הרי שדייני בכך!
נחזור ל: איך חוזרים לאהבה (כשאני בחשיכה ובתהום אפילה)?
1. נזכרים.
נזכרים מי אני באמת (מי אני? אחרי שתסיימו רשימת התפקידים והמלבושים שלכן, המשיכו לשאול עוד!).
2. בירור האמת.
מזהים את האמת, מזהים את השקר. החשיכה היא אינה אמת, הפחד אינו אהבה ללא תנאי ולכן אינו אמת. ואם אני בעולם אשלייה שאינו אמת, הרי ששום דבר ממה שהשכל והאגו שלי מספרים לי, אינו נכון ולכן אני אפסיק להקשיב למחשבות שרצות לי בראש, כי הן אינן אמת.
בירור האמת חייב להיות חזק ונחרץ.
3. אצל מי הסמכות?
מי כאן בעל הכח? מי מנהל כאן את העיניינים? אם אני נזכרתי באמת ובתמים מי אני, הרי שהסמכות היא בידיים שלי… משמע: אני מחזירה את כל הכוחות אליי! ברגע שהסמכות והכח והמקצועיות הן בידיי – לדבר אין יותר אחיזה. שום אפילה לא תוכל לשלוט כי באתי עליה עם פנס, והארתי אותה! שום צל לא יכול לעמוד באור הפנס, הוא מתפוגג..
איך אני עושה את זה?
כבר דיברנו על זה רבות: מאירה עם הפנס את הפנימיות שלי פנים אל פנים. פוגשת את הרגשות, לא מפחדת מהם, לא מפחדת מהפחד! כי יש לי ובי כח התמודדות נפלא! שהביא אותי כל הגילגולים וכל הבריאה, לרגע זה בתודעה שלי כאן ועכשיו, וכי כל אשר עברתי, היה מסע לאיסוף החלקים, לחברם, ולהפעילם בשלמות: להאיר האור שאני בכל המבנה הפנימי בבינה. שהמשמעות של זה, היא: אור האהבה שבדעת, שעולה, כשאנו מתעלים מעל לדעת טוב/רע… לעולם בו רואים שהכל למעשה הוא טוב ותמיד היה טוב וזה נסגר לנו עם הפתיח: לראות הכל בי ושעברתי, באור טוב! מה קיבלתי שם, מה היו המתנות בכל דבר שאני חושבת אותו רע/קורבני/מייסר/מסכן/חסר/כואב.
זו יכולה להיות מלחמת התשה, אך מי זה צריך להיות מותש??
אני אור! טיפה ממני ועלטה עצומה מתפוגגת – האם אתם מבינים את "הכח" שיש לאור?
עם מה/מי אתם מזהים עצמכם? המותשות הקורבנית, או עם טיפה אחת מהאור שהינכן?
ואם הגעתן עד כאן,
אשריכן,
ותקוותי, שזה אכן לימד אתכן את העבודה הפנימית.
אין לי סודות ואני לא מסתירה דבר כי לא אהבתי כשהסתירו ממני ידע וכלים איך להייטיב לעצמי בעצמי וכי תפקידי הוא להאיר!! (וללוות), הידע פתוח לכל וזמין למי שבוחר בו.
Deep Water Path: Public 