אַין.
כשעלה ברצונו לברוא… צמצם עצמו לנקודה אמצעית… (והוא עדיין מצמצם).
צמצום מביא את החומר לשיא החומרה שלו, וכשהחומר מגיע למיצוי, יכול להתעלות בבת אחת חזרה לאור פשוט עליון ממלא כל המציאות.
וזו בדיוק התנועה שעוברת עלינו: ריקון טוטאלי, עד לנקודת האַין כי "מאין יבוא עזרי" זו נקודת האיפוס, האיתחול. משם אפשר להיוולד מחדש למצוא ההוויה…
"… וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" = חוסר, ולכן תנועה, מחפשת היכן לנוח.
כשאנחנו רוצים להשוות צורה עם הבורא, יש לעצור.
ולנוח! (=שבת!! וינפש. הנפש נופשת)
עצירה מוחלטת.
אַין.
זה נחווה אצלי בקיץ האחרון. עבודה פנימית על אשמה, שרפה וכילתה הכל.
מצאתי עצמי תודעתית נטולת כל, עזובה, ריקה, ובלבדות תהומית קשה – מהמקום הזה, זה כבר רק לצאת מהגוף.
חוויתי את זה בצורה מאוד קשה, גם אם הכרתי וידעתי בשכל את התהליך – זה לא עזר, כי ההזדהות היתה מוחלטת (שזה שיא החומרה).
הדממה היתה מחרישת אוזנים.
הכל דמם.
שום תנועה.
דממה.
"קול דממה דקה" = שאינה עבה, אין בה גסות, יש בה עדינות, דק, שאין כמעט הפרדה = פנים אל פנים = מואר = ממלא כל המציאות!
זה נמשך 4 שניות (ובפועל כמה ימים, או כמה שניות? קשה מאוד לאמוד את הזמן, כי אין זמן – זה כמה שהתודעה חשה שהיא צריכה לחוות את האין הזה..)
אחרי זה היה קיפאון ושיתוק שנמשך כמה חודשים טובים (4-5 בערך). אח"כ התחילו תנועות מיניאטוריות והפשרה (אני מים, אז השפה היא שפה של מים, והקיפאון הוא קרחון).
אני מדברת לא מעט בפוסטים על תנועה, והפשטת התנועה מכל המלבושים שעליה, ולראות תנועה טהורה (פנימה/החוצה, התרחבות/התכווצות, נתינה/קבלה.. ככה) ומבלי פרופורציות – בלי קטן/גדול, בלי הרבה/מעט, ובעיקר בלי שיפוטיות.
זה שלב אחד בדרך לשלם המלא. לראות תנועה פשוטה, מופשטת.
דוגמת חיים:
מישהי מוערכת בחיי, שלחה לי משפט אחד (ציטוט, אפילו לא מילותיה שלה) כמתנת יומולדת לציין הולדתי.
התגובה הראשונה שלי היא צער עמוק: מזה הפירורים האלו? ככה אני ראויה? זו אהבתך אליי?
המחשבה הבאה היתה: אז למה בכלל לכתוב?
ובכל זאת, היא כתבה ושלחה, יכלה לא לכתוב, נכון? בחרה לכתוב.
תרגום לתנועה מופשטת: נתינה.
מהמם. אז מכלום, יש נתינה. ומי אני שאשפוט מה קטן ומה גדול? בעיני הבורא, זה יש או אין תנועה והיתה תנועה והיא היתה תנועה של נתינה! משמע: קיבלתי! משמע, יש לי שפע.
אם אני רוצה ללמוד לזהות המלאות שהינני, עליי להתבונן ולראות אותה.
כשהדעת שלי מספרת לי שאני מסתפקת בפירורים = הרי שכיווצה אותי. ואין זו אמת – כי כשאני מתבוננת בפירור במיקרוסקופ, הפירור הוא עולם ומלואו.
כך הלכתי וחקרתי ובדקתי את המשפט שקיבלתי, פיענחתי את כל הקוד שלו ואכן קיבלתי שפע עצום מאוד פי אינסוף מגודלו האמיתי/הפיזי ועוד בכפול על כפול ומכופל!
ואז בכיתי כי מרוב שפע, נשפך לי מהעיניים..
תן לי פירור, ואעשה ממנו אינסוף שפע, כי נתת לי! פירור.
לכן הסתפקתי לאורך הרבה מחיי ב-פירורים. הם היו ועודם עולם ומלואו עבורי, כי יש בי רגישות לחקור כל פירור ופירור ולהרגיש האינסוף שיש בו ולכן איני צריכה יותר מכך (והנה בבת אחת כל המירורים על הסתפקות בפירורים נעלמו, מסכנות וצער, הפכה לשפע עצום ובחירה מודעת מתוך התבוננות עמוקה. כך בדיוק גם התפוגגה כל הביקורת שלי עליי: "את לא יודעת להכיל אהבה גדולה, מלאה בעצמך, איך בך מקום לאחר, את צרה מלהכיל, את עצמך צרה צרורה" בצרור החיים צרורה : ) ועוד איך יכולה, אני הינני אינסוף אהבה בעצמה)
ככה בדיוק, מממשים ונהפוכהו.
ככה משיבים את הרוח ומיישבים את הדעת ומעלים אותה מעל טוב ורע, להוויה של טוב גמור ומוחלט וחווים האחדות השלמה.
"מאַין? מאין יבוא עזרי??" = אין לי עזרה, אני לבדי, אני מסכנה.
"מאַין! יבוא עזרי" = אני בַאַין, הוויה פשוטה ומופשטת, ומוכנה למילוי ולידה מחדש, אני הינני הוויה נוכחת.
מה מהן את בוחרת דרך ייסורים/שיעורים, או דרך אהבה קלה ופשוטה?
כדי לחוות מלאות, קלות ופשטות, יש לממש מלאות, קלות ופשטות.
ראיתי שמנקודת האיפוס, מנקודת האַין, התהפכנו בתפקידים (בלהבות התאומות).
Deep Water Path: Public 