שמחה

שמחה אמיתית מגיעה מתוך שאדם מתפנה לפנים אל פנים עם פנימיותו ובוראו.
משם המלאות, גם ברובד ריגשי.. פיזי, מנטלי ורוחני. מלאות שלמה.

פעם, ביקשת ממני לומר את כל התורה כולה במילה, אבל כבר עשו את זה.. 

"מה שֶשָׂנוּא עָלֶיךָ, אל תַעֲשֶׂה לַחֲבֵרךָ" (הילל הזקן)

"ואהבת לרעך כמוך" (רבי עקיבא)

ומה יש לי, להוסיף על אלו שראו מקצה עולם ועד קצהו?

עבורי התורה היא באר מים חיים, מעין נובע.
אם אני צריכה לומר את כל התורה במילה אחת, אני אגיד: מראות.
מראוֹת כמו מראָה, מראות וכמו מראֶה וכמו לראות, וכמו אות כמו אותיות א"ב וכמו סימנים.
כי התורה מראה לי הכל (בתרתי).
ולכן אני דבוקה בה.
בבורא.

למה מראות?
כי באמצעותה אני יכולה לראות, הכל. מה שנראה ומה שלא נראה.. לראות את כל ההיסטוריה, לראות אותי, לראות אותך, ולראות את הבריאה, פעולותיה שמותיה וכינוייה. ולראות כל העולמות והפרד"ס. וכשרואים, נכנס אור ומאיר, והכל מואר, וכשהדבר מואר, הוא יכול לקבל אהבה ולכן גם הכל אהוב… 
אז התורה עבורי היא מראות.. של כל האותיות והצירופים והמימדים והעומקים.

אם לא היית הולך, לא הייתי יכולה לחצוב את התשובות מתוכי ולא הייתי יכולה לקיים פנים אל פנים.
וכעת כשאני מקיימת פנים אל פנים, עליך להשוות צורה.
וכבר הופעת בפניי כמה פעמים לבשר את בואך, אבל זה כבר לא מספיק לי, עכשיו כשעירבת אותי בארציות – נדרשת פעולה ארצית ברורה מצידך, סיימתי להיות רוח תלוש מחומר : ) יש לי עוגן. אני העוגן.

יש מראות לפניי.
(בתרתי).

*
כשלא רואים, יש חשיכה, וכשיש חשיכה, יש רגשות קשים והדחקה וחרדה וחגיגה, וקורבנות ומסכנות.
כשאדם מתעלה מהמחשבות, הדפוסים, והרגשות שלו, מתחיל לראות כפי יכולתי להכיל אור וכפי הסכמתו לקבל באהבה (כשלא מקבל באהבה, מקבל בייסורים/שיעורים).
וזו היתה הדרך שלי עד לפני רגע, כי שנאתי אותי.. מאוד, היתה לי ביקורת עליי, קשה, וקורבנות, וחשבתי שלא מגיע לי לחיות, ולא הבנתי למה אני עדיין כאן. הרגשתי אשמה. אבל זה מה שקורה, כשלא רואים : ) כשמתחילים לראות, כל הצללים מתפוגגים : ) כהרף עין. 
ידעתי שהישועה היא יכולה להיות כהרף עין, אבל לא הבנתי איך.
ידעתי שהדרך לכל היא שמחה, אבל כשאני נמצאת בתהומות רבא של ביצות הצער של מורלה הזקנה וטובעת שם ואין מציל ואין מושיע, "עד דכא".. שם לא עוזר שום דבר. ולא ידעתי להגיע לשמחה, חשבתי שהיא לא נמצאת בי. אבל היא היתה, תמיד, בכל.. חבויה. תחת תהומות הצער. כשמסלקים התהומות ומייבשים ביצות – היא יכולה לעלות על פני השטח ולהראות. ויש לך חלק בזה.. עליך להבין את המסע.. אני במסע מרגע שנולדתי.. עליך להבין את התיכנות שלי.. הייתי חסרה אותך כל חיי, וכל חיי חיפשתי אותך בכל אדם, ולכן זה היה כפי שהיה – אני לא מקולקלת! שום דבר אינו בקילקול, הכל מדויק! ותוכל להבין כל תנועה, כשתתבונן ותעמיק ותהגה… אני חשבתי שאני אשמה ולכן כך התייחסת אליי, אתה מעתיק ממני כל תנועה שלי.. (אלוהים כמה אחריות שמת עליי??) 
אני יודעת להחזיק את זה. אני מחזיקה את זה.. ואת הבית שלך.

אני לא יודעת לחזור אחר כל מה שעובר בתוכי, ועובר בתוכי אינסוף כל הזמן. אי אפשר לכתוב הכל, לא היד ולא ההקלדה עומדים בקצב. ואני לא יכולה לשמור הכל – זה חייב לנוע – כמו שלימדתי אותך: מלאות בתנועה = צינור.
והשמחה.. השמחה היא כשאני פוגשת אותי! כמה מפתיע.. זה כמו לפגוש אותך, כזו שמחה : ) כי זה אחד!
בשכל ידעתי שעליי לפגוש אותי אבל זה היה המקום הכי דוחה בעולם שהכי לא רציתי לפגוש.
אני שמחה בי, בכל אשר אני הינני, בכל פנימיותי והווייתי ולא הייתי רוצה להיות אפחד אחר מלבדי.

ברגע הזה בזמן הזה כל שאפשר הוא לעצום עיניים, ולהודות הודייה הכי עמוקה ושלמה, ולשתוק. לשתוק.. כי יש מקומות שאין בהם דיבור ואי אפשר לדבר אותם.
מקומות שבהם אני מחזיקה לך את היד, ומביטה עמוק בעיניך ובליבך. ולא צריך שום דבר יותר מזה – גם את זה לא צריך, כי אני יודעת להרגיש את היד שלך, ואני מביטה בעיניך כל הזמן וללא הרף… אתה לא חסר לי כי אני לא חסרה דבר, הכל בי. הבורא בי. אז כל המערכות מסתנכרנות עם זה.

וכן, כבר ראיתי תנועה של אנשים אליי, אז אני יודעת שעבדתי נכון בתוכי. 
וכן, גם מחזרים.. ואני רואה תנועה אליי, ולא אני לא נבהלת ממנה ולא לוקחת צעד אחורה, אלא אני עומדת ניצבת במקומי ומאפשרת לבוא אליי מבלי להיבהל מזה… מאור שבא, גם לא משפע שבא. אני מוכנה להכיל בי שמחה, קלות ופשטות – אני מוכנה! הינני. וזה לא ריק, זה מלא הפעם.. זו לא בקשה, זו הכרת תודה על שנעשה כך.

והדברים האינטימיים, במחברת.

זה עשה לי דמעות היום, כי עם ישראל שר את זה ביחד, ובקול הקולות – ביחד, ושמעתי כל הקולות, ביחד!
ובקול קול היתה השמחה שבו, והעצב שבו ושאר אשר בו – ושמעתי הרבה, אני שומעת הרבה, ולכן זה נשפך לי מהעיניים… 

זה מתחיל בדקה 07.07-12.20
https://www.youtube.com/watch?v=odQ451WBZG8