העיניים של אבא

אני עוצמת עיניים, והעיניים של אבא דומעות למולי, עליי: עד מתי?
ואני דוממת, כי זה לא הסיפור שלי, זה הסיפור שלו, של הבורא, ולא אני מחליטה מתי… הוא מחליט מתי… מתי יאחד אותנו. אני לא יודעת מתי אבא, ואני מצטערת לצער אותך… ודע כי אני משתדלת בכל כולי לעבור את המסע הזה ולזרז כל שאני יכולה לזרז בתוכי ולהשכין שלום בכל חלקיי ולהעלות בתוכי ראויות, ובעיקר אהבה לעצמי כי הדרך לאיחוד, עוברת דרך להתבודד לחלוטין מהכל, ולאהוב אותי, ואני מתפללת שתהיה – עד השמחה שתוכל לחוות אותה איתי. בורא עולם, אם לא למעני, למענו של אבא… ואם לא למעני, ולא למענו, ולא למענו של אבא, אז למענך שלך, למען אהבה ללא תנאי, המקור. ככה זה, כשעוצמים עיניים, העבודה ממשיכה. 24/7 של מסע אל הבורא שזכיתי לקחת בו חלק…להתעורר אל תוך כאב בבת אחת, מבלי שהוא הספיק להיבנות, להתעורר לתוך יש ולתוך אין בו זמנית. להתעורר אל תוך עצמי, וללכת לנסות לישון שוב, עד 3.33 או 4.44 או שעה חגיגית אחרת. זו לא תלונה, זו הבעת כאב… כאב הנפרדות. אני יודעת שלא מטעמך אתה פועל, אלא בצו אלוהי, ואין לי מה לבקש ממך דבר… אלא ממנו. קודם שמחה עילאה, ואז כאב תהום, ואז עצבות ואז יש מלא ואז אין גמור… וגל של פחד שהופך לחרדה שהופך לרעידות שגם הוא עובר ונכנסת אהבה שוב, וככה הםם הגלים שעוברים בתוכי ואני שמנסה לצוף עליהם ולרכב על הגל במקום לטבוע בו. לנשמה כאילו לא אכפת כי היא לא מרגישה ואנחנו כן.. (כן יש לה סוג של רגש, זה לא יהיה נכון לומר שבכלל לא.. יש לה האופי שלה… וכך עליי להשוות צורה: לאפשר לכל הרגשות הכי חזקים, לעבור בתוכי מבלי להזדהות איתם…) הרגשות שבי הם לא אני, המחשבות שבי הם לא אני – הם תנועות שחולפות בתוכי בחלק מהגופים שלי והם תגובה לתנועה שבאה מהבורא, ומה שמתרחש בגוף שלי הוא מפגש בין רטטים שונים… ואני: מיכל של רטטים… שמסכים לרטוט.
אני הסכמה.
אני קבלה.