"הצפה ריגשית"

"את בהצפה ריגשית"
"את מציפה אותי"

ככה הוא קרא לזה… 
אני גם הרגשתי את זה, אבל קראתי לזה משהו אחר, קראתי לזה: אנרגיה של המפץ הגדול (אפילו שלא היה מפץ, היה "אור פשוט ממלא כל המציאות").
הגוף הפיזי שלי, רעד בכל פעם כשדיברנו ובכל פעם כשחשבתי עליו (עדיין. תמיד). זו ויברציה חזקה מאוד, שכשלהבות נפגשות (אפילו לא בעולם הפיזי, רק מגיעות להכרה אחד של השניה), הויברציה הזו רוטטת בכל אשר נברא, לא רק בפלנטה שלנו, ולא רק בעולם ובמימד הנוכחי, אלא בכל אשר נברא.
לכן, אני השתתקתי. שתקתי והייתי משותקת… לא הבנתי מה קרה לי ולמה אני מגיבה ככה, וגם אי אפשר היה להפעיל את השכל – הכל היה קצר אחד גדול : ) המערכת בעומס!!! alert alert alert  – כזה. אבל זו לא היתה סכנה – זו אהבה.. גדולה מאוד. גדולה זו מילה קטנה כדי לתאר אותה… נורא היא מילה יותר מתאימה, אהבה נורא! כמו שמתארים אל גדול ונורא – המילה נורא מקבלת את מהותה בתוכי כעת ברמת הרגש וההרגש.

כשאנחנו מרגישים משהו, ושמים אותו בתוך מילה, אנחנו נותנים שם לדבר ומגדירים מהותו. כשאנחנו נמנעים מלתת מילים ושמות ושותקים, הדבר יכול להית הוא עצמו, וחסר תבנית וצורה, יכול להיות המהות שהוא. ברגע שהגדרנו דבר, גם הגדרנו אותנו (חוק המראות, מישהו?) אז גם הכתבתי לעצמי כל ההשלכות הנגזרות:
"את מציפה" כשהסאבטקסט הוא: "אני טובע, אין לי כלי, הכלי כרגע קטן מלהכיל את כל השפע הזה, אני חסר אונים"
שהרי זה בדיוק מה שגם אני הרגשתי ממנו, מהוויתו שלו, אני לא ממהרת לומר שטבעתי – יותר הכלתי… והתבוננתי, ניסיתי בכל אופן… התחלתי ללמוד מה המשמעות של: מלאוּת.  ידעתי תמיד חוסר בהתמדה, ולפתע היה משהו אחר לחלוטין, היה מילוי מלא! ככ מלא שהצטרכתי לנשום עוד, יותר מהר ויותר עמוק ויותר לאט, הרבה יותר לאט, והצטרכתי גם להוציא קולות, בהעדר הברות ומילים, אז.. קולות… אני מבינה היום, שזה היה כדי להניע את המלאות, שהיא לא תתקע, שהיא תהיה מלאות בתנועה. 

ל: מלאות בתנועה, יש מילה ממש מדויקת לתאר את זה, בעברית: צינור.
המשמעות של צינור, הוא להפך הרצון לעצמו, לרצון להשפיע, וכשמשפיע, שופע שפע, משפיע השפע, למעשה: מעביר אינסוף.
המלאות, הכריחה להגדיל את הכלי ולדחוק הגבולות לכל עבר – אה! ולהמשיך לנשום.. שכחתי את הפרט הזה… אני תמיד שוכחת את הפרט הזה. וגם כשהוא לא לידי, הוא יודע מתי הפסקתי לנשום, הוא מרגיש, ומפסי קלנשום בעצמו אז מזכיר לי לחזור לנשום כדי שגם הוא יוכל לנשום. כי זו מערכת אחת… זה אחד. זה נורא מוזר, 2 גופים, אבל מערכת אחת, הכרה: אחת. 
מלהסתובב בעולם לבדי תמיד ובהתמדה, ולדבר עם הבורא מינקות כנראה, ולדעת ולבקש בו זמנית אדם כמוני שיודע להרגיש כמוני, כי אלו הדברים שהתעסקתי בהם כשהייתי ילדה, התבוננתי בכל בסקרנות עילאה, והרגשתי כל הרגשות, וראיתי שמסביבי, אחרים הם לא כמוני, הם אחרים… את הילדים מעניין המשחקים, ואותי עיניינה התנועה של החול שנשפכת לי מכף היד ואיך היא נערמת גרגיר אחר גרגיר. והרגשתי עוף מוזר ולא שייך על הפלנטה הזו, הרגשתי מאוד לבד, ולכן כנראה גם הייתי כמעט תמיד, לבד. לקח המון זמן עד שכפיתי על עצמי כישורים חברתיים כדי קצת כאילו, להרגיש חלק. רציתי שיאהבו אותי… אבל הייתי אחרת.
ותהיתי לעצמי בדרך לגן, אי שם בגיל 3 אולי 4… כמה נפלא זה יכול להיות אם יהיה עוד אדם שרואה ומרגיש בדיוק כמוני. שהוא מרגיש מה ואיך שאני מרגישה – ממש באלו המילים. וזה מה שאמרתי לבורא… אם זה אפשרי, שמישהו ירגיש אותי, ושלא אהיה לבד.
ילדה קצת אהבלה – הבורא מדבר איתך! איך תהיי לבד??? : )))) 

יום למחרת בדרך לגן, אני כבר יודעת שתכלית חיי היא זוגיות שלמה, וכאילו זה ברור כשמש בצהריים באמצע הקיץ הארצישראלי, שאלתי אותו:
מי הבן זוג שלי? וממשיכה בלי לעצור: <השם שלי> ויניב? (ילד מהגן)… אומר לי: לא.
<השם שלי> ויניב? (יניב השני – מהגן גם… גן גנוב)… אומר לי: לא.
<השם שלי> ו <שמו שלו>? (לא היה אף אדם בשם הזה סביבי מעולם.. לא יודעת מאין הבאתי את השם)… אומר לי: כן.
יופי – לא עושה עיינין גדול, הכל נורמלי לגמרי, ואני יודעת שיקח כמה שנים טובות להגיע לזה, שמה את זה באיזו מגירה ושוכחת לתמיד… 
מגיעה ליסודי, ויש בכיתה ילד בשם הזה, ומשהו קצת קופץ לי, אבל: לא, זה לא הוא.
ואז אני שוכחת לצמיתות..

כלומר, עד לפני שנתיים… באחת מ-ח"י ה"פרידות" שהיו לנו… כשחירחר בי הספק ועשה חללים גדולים, זה לפתע צף בבת אחת משום מקום!
ואני: "אבל זה לא יכול להיות הוא! הוא הפך הגמור ממני, איך זה יהיה הוא? אנחנו הורגים אחד את השני… זו מלחמת עולם"
הורגים אחד את השני ואפחד לא הולך, ואם הולך, הולך לקצת וחוזר חלילה.. כמו… מגנט : ) 
זה השלב בו הייתי בטוחה שנטרפה דעתי.
ואל תבינו לא נכון, כל "פרידה" נדמתה כמו מוות גמור, שלעולם לא ישובו החיים, מוות. יציאה מהגוף.. הגוף לא יכל לשאת.
לוקח קצת זמן עד שמבינים שאין שום פרידה – יש רק הפסקה דיבורית ברובד האנושי הפיזי… 
מאחר ואצלי מחובר בגבוה, אני שומעת אותו בתוכי כל הזמן.
מאחר והוא מוצף בארצי, עושה הפסקה, ואשליית ה"נתק" נותנת לו ההפקה שהוא צריך כדי להסתנכרן מחדש ובינתיים לרפא הפצעים שלי, ואני את שלי.


כל אדם שהגיע לחיי, חשבתי שזה הוא (שכחתי את שמו..) אבל אנרגטית, חיפשתי את האנרגיה החסרה שלי, בכולם. ההתנהגות המגנטית תמיד היתה בי… ושוב ושוב הקשרים התפרקו, עד שהפסקתי לנסות יותר, ונשברתי והשלמתי עם הלבד שלי ושכנראה יהיה כך לתמיד… ולכן כשהוא לפתע הופיע – אני דחיתי. לא רציתי להיפגע שוב. כבר התחלתי לשמור על עצמי… (כל אינסוף הסרטים הרומנטיים שצפיתי בהם כל חיי, קיבלו משמעות יתירה!).

בערך שנה לפני שהגענו להכרה אחד של השני, שאלתי בתוכי – מתוך שעשוע…, איפה אפגוש את המישהו שלי? ונאמר לי: בים. שאלתי איך, נאמר לי: הוא ירוץ לעברך, ירוץ אלייך.
ונקרעתי מצחוק… ממש כמו שבישרו לשרה שיוולד לה בן – זה היה הזוי לחלוטין.
וחשבתי שזה סתם שטות.. של הדימיון שלי… אני בחורה מאוד יצירתית.. וצחקתי על הדימיון ההזוי שלי… "כן, בטח!". 
אבל כשזה קרה בפועל.. במציאות הפיזית ממש, במממשות, בגשמיות, בעולם בזמן ובמרחב הזה… נשבעת שהסתכלתי לצדדים וחיפשתי מצלמות כי הייתי בטוחה שאני דמות באיזה סרט… ולא סיפרו לי שעושים עליי סרט… כי זה לא הגיוני בכלל… שמישהו ככה ישמח ממני ובי ש- ירוץ אליי!.. למה, מי אני? זו אני שתמיד רודפת אחרי אחרים… אני לא מכירה את הצד השני!

כן, דיברנו על שנפגש בים (זה נראה סתמי ממש ושכחתי מהתסריטים שקיבלתי)… והתאכזבתי, כי.. הייתי רגילה לנשמה תאומה ועם הנשמה התאומה קובעים מקום ושנינו בדיוק שם בלי בכלל לדבר ולתקשר – לא צריך, אבל להבה תאומה…. שנינו באנו מכיוונים הפוכים לגמרי וחשבתי שזה לא מסונכרן, כי זה ההפך הגמור ממני : ) ושזה עקום ממש, ולא ילך כי אין הרמוניה..
כן, אלו המחשבות שהיו לי בראש! אני זוכרת את כולן, כי ביקרתי בתוך האירוע הזה אינסוף פעמים כדי להכיל את כל מה שאירע בו.
לקח לי זמן מה להבין שההפך הגמור ממני, זה בדיוק ההשלמה השלמה שלי! ולכן זה אף הרמוני מעל הרמוני! (מסתבר שיש מידה כזו!)








כן, אני מים. זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו מרגישים מגוון רחב מאוד, בעוצמה חזקה מאוד "הצפה".
תמיד הייתי כך, כך נולדתי, "תבנית נוף מולדתי".

קיבלתי כלים רגישים, וריגשיים גדולים. גם אני מוצפת מהם לפעמים, אבל אני צפה.. 
יש בי שומן, שמן, ושמן (אותיות נשמה), צף על המים.

ללבות מים, זה "לשטף מים רבים.." להרבות רוויה (אחד הסרטים שהכי אהבתי לראות היה איך לא: שוליית הקוסם!…)
שיר של אש ומים.. בורא עולם מה חשבת לעצמך כשהגית אותנו??? 

ללבות מים, זה להעלות מיין נוקבין.. לייחד ולאחד המים.
בעוד אחת מהשיחות ההזויות שלי עם הבורא, שאלתי אותו: "אבל למה למה למה?? למה ילדת אותי ביום שני! ביום שני נחלקו המים, ואני מחברת! זה לא מתאים" : ))))
והוא שתק, על הנושא הזה הוא שתק הרבה מאוד שנים… ולא הבנתי למה הוא לא עונה לי על זה! למה ילד אותי ביום של מחלוקת. רק ב 5 שנים האחרונות, הבנתי שלא ענה כי אני כבר עניתי על זה לעצמי: לאחד המים.

ואז חשבתי איך בכלל מאחדים מים? מאיפה אני אדע לאחד את המים? ומזה כל התפקידים האלו שנותנים לי?? 
אבל גם זה, רק תנועות בתודעה, כי תמיד עשיתי את זה, תמיד איחדתי את המים… הם מאוחדים, אין באמת מה לאחד אותם, הם עצמם, אחד… והייתי שם רק כדי להכיר בזה… שהחל מהבריאה, הכל היה מקודד במים כי הם זוכרים הכל, כי הם עוברים בכל אשר על הפלנטה.. כל הגופים שהייתי שתו אותם המים שמתגלגלים בעולם… וככה הם מעבירים את הקוד ומחיים אותנו שוב ושוב ושוב: שהחיינו (מחדש בכל גילגול וגילגול) וקיימנו (קיים הגוף שהיה לנו בכל גילגול וגילגול) והגיענו (הביא אותנו להתגלגל כאן ועכשיו) לזמן האחדות הזה (אחדות הזמנים, המרחבים העולמות וכל ההכרה מדואליות לאחדות).

אז איך באמת מאחדים מים?
מעלים מים מתהום רבא לרקיעים. 
הופכים את המים להיות מים שלמים, והם מים חיים.
העצב שוקע למצולות, יגון שאולה – ואת מי העצב שמעצבים אותנו מעלים מעלה עם אויר, כמו מים קופצים (סודה!) הם מים שמחים, שיש בהם אוויר משמע צחוק.
כשאדם יודע לצחוק על התהומות והעצב שבו, יכול להעלות מים תחתונים למים עליונים.
מים שלמים יש במקווה (שנפגשים שם מי תהום עם מים עיליים, מהגשם של הגשמה) וכשהגוף הפיזי טובל במים שלמים, משווה צורתו: המים שבתוך הגוף עם המים מחוץ לגוף, כמו ברחם, ויכול להיוולד מחדש ולהגשים הוויתו בגשמיות. שבמקווה, מקווה המים, יש המידה המדויקת (שאין בים או במעיין).

למה מתפללים על הגשם?
גשם שיורד מהשמיים לארץ, כמו השפע שיורד מהרוח לחומר, ו-מתגשם! מצמיח, מרווה האדמה ושופע פירות, פיריון.
והשבת, היא כשמבקשים.. רק מבקשים (יש רצון ולכן יש להשביע אותו "משביע כל רצון") ולכן כשהרצון מדויק עם הרצון האלוקי, יכולה להתקיים הגשמה כמו מעצמה וכגודל האמונה, כך מתגשם… כמו מן (=אמונה): מי שהאמין שצריך ללכת ללקוט אותו, היה הולך ומלקט ומי שהאמין שמגיע לפתח אוהלו, קיבל ישר לפתח אוהלו.
למה אומרים על השבת שהיא העולם הבא? כי ככה זה, אתה רוצה וזה בא עד אליך. איפה אתם פוגשים את זה בחיים שלכם, שרציתם משהו, והוא לפתע פתאום בא אליכם?

עם ישראל שכח תפקידו בכתר = הכרה. הזכר תפקידו לזכור.. את הברית, את השבת.. את החיבור, את האהבה, את התפקיד!
להתעורר ולהיזכר! הכרת האחד… הבורא הוא לא בחוץ, הוא בי!
הכתר מקבל ומשפיע הלאה לתוך הגשמיות, לכן כולם כועסים עלינו שאין אנו ממלאים התפקיד שלנו להוביל האור להיכנס לעולם.
להכיר האחד פנים אל פנים, בין השאר משמע לפגוש את הפנימיות שלנו פנים אל פנים. לא לברוח! (כל נביא שברח, הבריאה השיבה אותו לתפקידו, עם או בלי לוייתן!)
כולם ברחו! 

עוברים תמיד מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה… מתוכי! להשפעה הלאה… 

וזהו, עד כאן שפע להיום.