רדיפה/אובססיה

רדיפה/אובססיה אחר אדם שכביכול לא רוצה אותי.

מסתבר, שיש תופעה כזו, אובססיה רומנטית, היצמדותית – כתופעה מוכרת בפסיכו'.
ונשאלת השאלה, למה לרדוף אחרי אדם שלא רוצה אותי (ובכלל, למה לרדוף? אנחנו נשים, אנחנו ממגנטות הרצון האלוהי, ומגיע אלינו…).

[אני יודעת שאנחנו במסע להבות תאומות.. ובכל זאת, זה עלה לפניי לעבודה פנימית, ולכן מצאתי לנכון לשתף פה, כי אולי זו עבודה פנימית של עוד כמה א.נשים מלבדי…]

אז באמת למה לרדוף?

1. ביולוגיה/כימיה.
נושא הרצוא ושוב, כמו התמכרות, בין שני חומרים: הדופמין והאוקסיטוצין (הסיפוק, והחיבור). דפוס ביולוגי/כימי… שאם אנחנו לא נותנים לו מענה מתוכינו, אנו מנסים למלאו מן החוץ ומייצרים תלות שמתנהגת כהתמכרות לכל דבר.

2. פסיכו', דפוסי התקשרות וטראומות.
נובע מקשר לא יציב עם הגורם שטיפל בנו בילדות. זה יכול להיות הזנה לא קבועה או בעייתית או חלקית מאמא (כן/לא יניקה, כן/לא מספיק בזמנים נכונים שיש בהם צורך או הרעבה, או קושי, או חוסר הבנה… וכו').
ההזנה קשורה בדפוסי ההתקשרות שלנו (חיבור בשפה שלי, כי קשר יוצר קשרים/פלונטרים ותלות ונבנה על רקע של חוסר, וחיבור מבוסס על מלאות ולכן בחירה חופשית).

אז שאלות להתבוננות: האם ההזנה שלי היתה טובה, מספיקה וכשהצטרכתי?
האם נושא של קבלת אהבה הגיע עם תנאים, או בצורה מלאה וטובה?
אם התשובות חלקיות, או שליליות, אולי המח תרגם אהבה (ותזונה) כדבר שצריך לרדוף אחריו, כ-הישרדות.
במצב כזה, יש רעב מתמיד (לתזונה/אהבה), לקבלת אישור (שיקבלו ויאהבו אותי) וכן במקביל גם פחד עצום מנטישה – כי נטישה מאיימת על קיומי, ולכן זה השרדותי, ולכן הרדיפה היא אובססיבית.
אם יש נושאי תזונה על הפרק.. או היו – יכול להצביע על חוסרים ריגשיים ו/או קושי בעיכול המציאות, ו/או התנגדות לקבל את עצמי כפי שהינני, מלאה ונפלאה.

3. חברתי תרבותי, נארטיב.
חונכנו להאמין שהתמדה ואהבה מנצחים הכל: "תאהבי חזק מספיק, והוא יתעורר להבין שאת האחת" כלומר אידיאל האהבה נתפש כדורש הקרבה וסבל.

4. הטיית חשיבה ואשליית שליטה.
יש למח שלנו נטייה לחפש משמעות בכל דבר ("האדם מחפש משמעות" ויקטור פרנקל), ויש מעין מאמץ עילאי פנימי להבין את הנוסחה איך אני אמורה להיות, כדי לשלוט בתוצאה (שירצה ויבחר בי): "אם אני אהיה בסדר ואתאים עצמי, אז אהיה רצויה ואהובה". אז גם יש פה פחד מאובדן שליטה.

5. הפחד מה-אין (לבד), חרדת האינטימיות
"עדיף להיאחז בפירורים מאשר להיות ריקה" עצם האובססיביות, ממלאה את הריק הפנימי. נושא זה נובע מחוסר הערכה עצמית "לא מגיע לי יותר מפירורים, אני לא ראויה", "אני אשמה בכל מיני, ולא מגיע לי" "זה הכי טוב שתקבלי" ומחוסר עמוק באהבה עצמית ללא תנאי טובה וחמה.
לנושא זה, אני מוסיפה את חרדת האינטימיות: פחד לפגוש את עצמי פנים אל פנים, את הפנימיות שלי (כי אני חושבת ומרגישה לא ראויה.. וכו).

(בהשראת איריס קיכקה. אני מקווה שהיא תכתוב בעצמה פוסט ושאוכל לשתפו בהמשך).

אז מה עושים?

1. קבלה, ורווח (נשימה)
קודם כל תנשמי : ) כי גם אובססיה היא שיעור גדול וחשוב מאוד ויש בתוכה יהלומים רבים שאשאיר לך לגלות בעצמך, רק אומר שאחד מהם, הוא כח הדבקות, הוא כח החיבור, הוא כח האהבה, שמתחת לכל, עומדת אהבת אמת.

2. זיהוי הדפוס
אח"כ לזהות את הדפוסים, להסכים להתבונן פנימה ולראות האם אכן כך.
ו-למלא את החסר כמובן.

3. עיבוד ריגשי (ושיחרור אמונות ותיקון מחשבות)
יש פה הזמנה לעבודת מחשבות, אמונות, רגשות עמוקה, למילוי כל החוסרים, ולתהליך סליחה פנימי שלי איתי, ועם ההורים והמטפלים והמטפלות שטיפלו בנו או דפוסים שאספנו מקשרים שהיינו בהם (או שאנחנו עדיין בהם).

4. מילוי והזנה
למלא עצמי באהבה מבפנים (זה קורה מעצמו כשמסכימים לפגוש הפנימיות פנים אל פנים ולראות אותי באור טוב ומייטיב).
ותהליך בנושא תזונה (פיזית בריאה, הזנה ריגשית, הזנה מנטלית – מה אני מכניסה, צופה, שומעת, פוגשת).


טיפ לנושא מסתפקת בפירורים:
כשאני מייקרת ומכירה כל פירור ופירור, ומכירה תודה עליו, הוא הופך לשפע גדול, כי הנכחתי את היש והתמלאתי ממנו = זיהיתי את המלאות שלי מתוכי. כלומר, מאוד משנה איך אני מתבוננת על פירורים, כעל דבר עצום, או דבר פעוט, וכפי שאני מתבוננת (ומרגישה!), כך הוא הדבר.

לרפא את האובססיה משמע למלא את החוסר, ולזהות את המלאות הפנימית והנועם שלי בחברת עצמי, מתוכי: "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.".