חדר של חרדות
במסע הזה, להתעלות, וכן במסע הלהבות התאומות, התכלית היא להביא להתעלות מואצת, ולהוויה השלמה של האינסוף בתוך ה-סוף, של הנשמה בגוף אנוש, של רוח בחומר.. וכו.
העבודה הפנימית מואצת, מטלטלת, והטלטלות נועדו להעיר, להתעורר לטבע הרוחני שלנו, ולקחת שם אחריות ולהנהיג את הפנימיות.
העבודה, נעשית באמצעות עבודת מראות, והמשמעות שלה, היא פנים אל פנים עם הפנימיות שלנו.
לומדים דיי מהר שזה לא מול אדם, כי אם מול הבורא ומול עצמינו, כי מראות משקפות לנו עצמינו ("עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני", עולם השקר שהוא העולם שנתקרש, שהתמצק, עולם החומר).
המסע, הוא מסע הפשטה, ממלבושים (בושה שמעכבת ומתבוששת) ומבגדים (הבגידות בנו), וככל שהמסכים והחציצות מוסרות, ויתר אור בוקע מתוכינו ולכן, זה אור פשוט (שמתפשט) ומשפיע.
המסע הוא מלהיות מושפעת ומקבלת ללהיות משפיעה ונותנת, מלהפוך הרצון לקבל לעצמי (רצון של אגו, מתוך תודעת חוסר) למצב של מלאות והשפעה.
מהר מאוד כאמור מגלים שהכל נעשה מול הבורא ומקשרים עצמינו איתו ועם הפנימיות שלנו, ומניתוק וריחוק, וסבל וקושי ועצבות ותהום רבא, אנו מבקשים להתקרב לאהבה, לחום, לאור ולהתמלא בכל המקומות הריקים בנו.
וכשאנחנו עושים תנועה כלפי הבריאה להתקרב, גם הבריאה מתקרבת אלינו (עולם המראות, כבר אמרתי?)
כש"הביאני המלך לחדריו" הכוונה היא למלך מלכי המלכים, מביא אותי אל חדריו (חדרי הלב, חדרי האהבה), יש שם אהבה ויראה… יראה מפאת האהבה… היראה מייצרת רעד, שתפקידו לשחרר התנגדויות – וזו החרדה שעולה.
יראה ואהבה פועלות בתוכינו בשיתוף פעולה, כי אם נציף עצמינו באור ואהבה בבת אחת, הכלי יסדק וישבר או יעלה בלהבות וישרף, יש לעשות זאת מתוך חמלה והקשבה ליכולת להכיל אהבה ואור.
מה אנחנו פוגשים שם בפנימיות הזו, למה ככ קשה לנו?
למה ככ כואב לנו ועצוב?
מדברת כאן לניקביות בעיקר (זו שנמצאת בכולנו):
הניקביות היא חלל, היא מקבל, וכשלא מתמלא, עולה צער ועצב ודמעות וכאב ויגון ואנחה.
התנועה שסיגלנו לעצמינו עד כה, היתה להתמלא מן החוץ:
צריכה עבודה ברמת עבדות, שכולם ממש יצטרכו אותי, כדי להרגיש ערך עצמי, ולהרגיש משפיעה, ולקבל אהבה.
צריכה עוד נעליים, עוד בגדים, בית אחר, בן זוג אחר, חיים אחרים.. בריאות אחרת וכו…
כל התנועות כולן, הן תנועות המעידות על חוסר גשמי, שמשקף חוסר רוחני, שמשקף ריחוק מהאמת, והאמת? האמת היא אחת: אהבה.
אין אמת אחרת.. וזו כל האמת כולה.
כשהמבט שלי כלפי חוץ על מה אני צריכה, אני עסוקה בחוסר, אני למעשה מנותקת מהפנימיות שלי, וממשיכה להזין בתוכי תודעת חוסר.
כשהמבט שלי מתבונן פנימה לפנימיות שלי, ואני מגלה עוד חלק בי, ועוד גוון שהינני, אני למעשה ממלאה את עצמי מתוכי.
כשאני עובדת עם כל הגופים שלי, ומזינה כל אחד מהם במה שהוא זקוק לו, אני משפיעה את עצמי לעצמי, ומתמלאת מבפנים…. וכשיש מלאות מבפנים, הרי שהוא מושך דומה לו… ומביא אותי לתודעת מלאות.
המילוי הפנימי למעשה גם משחרר אותי מכל תלות.
אל תבינו לא נכון, אין בו הכוונה להיות אוטונומיה עצמאית, אוטונומיה עצמאית של רק אני לבדי, היא תנועה שמכלה את עצמה (סרטן) כי היא מתנהגת כמו חור שחור בולע כל, שאין תנועה, הוא שואב רק לעצמו.
הכוונה כאן, היא להיות מלאה כדי להשפיע, משמע: להפוך הרצון לעצמו לרצון להשפיע, וכשאני משווה צורה כזו עם הבורא, אני הופכת עצמי לשפע עצמו ומשפיעה מתוכי.
טוב ויפה, אבל איך עושים?
מתבוננים, ומסכימים להרפות ולקבל.
לא רק בשכל, כי אם בשכבת הרגש, משם הכל מונע.
יש 2 אפשרויות איך לעשות את זה:
1. מתוך אהבה ובחירה ורצון לראות באור טוב, ולאהוב ולחמול
2. מתוך ייסורים/שיעורים.
כפי שהסברתי קודם, לאור ולחושך, לקבלה ולדחייה – יש תכלית, וזה לאפשר לכלי להכיל כפי יכולתו. כך ששתי הצורות קבילות לגמרי והן ממש ממש בסדר. החיכוך מול התנגדויות, הוא שהופך 2 חלקים מחוספסים לחלקים חלקים ומאפשר את השלום ביניהם, כלומר ההתנגדות עצמה היא עשיית שלום, ושלום עצמו – הוא הרמוניה.
זה בסדר ללמוד ככה, וזה בסדר ללמוד ככה, בשתי הצורות, אני אגיע לאהבה עצמה (כי אין משהו אחר להגיע אליו, אלא לאהבה עצמה).
זוכרים את החרדות מהפתיח?
כל החרדות כולן, הן חלל ריק שמבקש מילוי. וכשאנו נותנים מילוי, החרדות נרגעות. אפשר לראות ברע, ואת אותם דברים בדיוק אפשר לראות באור טוב ומייטיב – ופה למעשה, הבחירה.
אם אני ברע, אני בייסורים, ובסבל וכאב נוראי ובטלטלות קיצוניות, בהישרדות, בכאבים, מבלי להבין שזו אני שיוצרת אותם בהתנגדויות שיש לי.. (קבלה: רגש הוא מלאך = כח, שאנו יוצרים בעולם היצירה. מה שנדבק עלינו וחוסם אותנו, נוצר תחת ידינו, ולכן עלינו להתעלות שם ולרפא, להבין איפה פגמתי ולתקן בדבר עצמו, היכן שהייתי עקומה – לישר ולהתיישר, בכל מקום שחשבתי שדבר גדול ממני, זה מקום שמסרתי בו את הכוחות שלי לאחר והוצאתי מעצמי אחריות – שהיא שלי ועליי).
בהתחלה הדברים נראים גדולים ומפחידים, מטילי אימה וחשיכה ועלטה ממשית שמשתקת ממש. כמו בחושך מצריים. אבל מרגע שמשנים התודעה ומתחילים לעבוד עם הרגשות, מתגברת בנו הגבורה, היכולת להתגבר ולהגביר את נוכחות הנשמה באנוש. יש יותר יכולת לגבור.
חרדת הריקנות
היא אחת הקשות, ולכן אנחנו בורחות מלפגוש הפנימיות שלנו ורודפות אחרי כל מילוי שהוא, הסחות דעת, קריאת יתר, דיבור יתר – הכל, רק לא לשתוק ולהיכנס פנימה. הריקנות היא כמו ואקום, היא מאוד כואבת, אך חשוב להבין, כי רק מתוך ה-אַין, אפשר יהיה להיבנות (להבין בינה מבנה בנייה וכו).
אם אסרב לפגוש פנים אל פנים את האין שבי, כיצד אתמלא ואהיה שלמה ומלאה? ולא מבחוץ, כי אם מתוך מילוי פנימי (שהוא פגישה פנים אל פנים עם הפנימיות! איתי… ולא לשים אחרים על פניי).
ומספרים לנו, כי כל העבודה באמת "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
את מי אנו ממליכים עלינו, האור או החשיכה?
Deep Water Path: Public 