שערי ח"ן

פתיחת שערי הח"ן, באים אליי בגבורה.

אני מרגישה אותם כמו ביקורת והצלפות, אשמה ונזיפה, ולדחוק בי, ולזרז אותי, ולהפעיל פחד ויראה כדי להניע אותי לנוע ולעשות – כי כך אני מתייחסת אליי בתוכי.
תמיד חשבתי שמים הם החסד, שאני החסד, שהרי יצאתי מן החסד – עד שפגשתי בגבורה ובאש פנים אל פנים, והבנתי בליבא, כי הגבורה יצאה מתוך החסד, יצחק בן אברהם = הגבורה נולדה מן החסד וזו הגבורה שרק מתוכה אפשר היה ללדת את תפארת יעקב (ישראל למען האמת, אחרי ששינו שמו ונעשה שלם).

כשחסד פוגש גבורה, הוא מרגיש מוגבל, הוא מרגיש בתוך תבנית מובנית, הוא מרגיש שמיישרים אותו כל הזמן… שמכתיבים לו, וזה מאיים לו על החופש שלו (שלי.  שתמיד הייתי חופשיה) ולכן עלול להרגיש שהוא עצמו אינו ישר. שהוא אינו תקין. וכשהחסד הוא נוקבא, יש בו חלל והחלל מביא עצבות אם הוא אינו מתמלא, ואין לו מעצמו להתמלא… לכן הוא מושך וממגנט מילוי ראוי (חסד דחסד). וכשהייחוד והאיחוד מתאחדים, לאחד, אם זכו, שכינה ביניהם.
אם יורדים לרצונות בהמתיים (הרצון לעצמו), מסתלקת השכינה.
לשניהם רצונות וצרכים, ותפקידו של כל אחד מהם לדאוג למילוי הצרכים של האחר, ואם כל אחד ידאג למילוי צרכי האחר, שניהם יהיו מלאים בהתמדה ושניהם יהיו בנתינה, והפכו קשר קשור, לחיבור חופשי.
נורא פשוט, נכון? אכן. פשוט ממש.

לשם כך, צריך לצאת מהאגו, ומהשליטה, לרדת מהעץ שתלית אותי עליו, ולהרפות מהפחדים מפני איחוד וקירבה, להרפות מחרדת האינטימיות, להרפות מחרדת הפנים אל פנים. ממה אני בורח? מה אני מסרב לפגוש? את החלקים הקשיים בתוכי, שאני מסרב בכל תוקף לראות? שהוצאתי אותם להורג בתוכי ואני ממית אותם כל פעם מחדש.. במקום לרפא ולאחות אותם חזרה לשלם שאני? במקום לסלוח אני מעלה כעס בתוכי, ומלהט את עצמי, בחרון אף. אבל גם מהר לסלוח.. (האמנם?)

לחם הפנים: אני נלחם בפנימיות שלי או שאני מלחים חלקים בה ועושה שלום פנימי?
 

המסע הוא בכלל לא מסע של תיקון, אין מה לתקן.. הכל תקין. הכל תקין כפי שהוא! בי, בך, בנו.
זה מסע של התוועדות, להיות עד לפנימיות ולכל מה שפועם בתוכי. רק זה. ולהכיל את זה. במילים פשוטות: להכיר פנים אל פנים את הפנימיות שלי, מי זו אני/אתה.
התורה מאוד מאוד עוזרת בזה, בלעדיה, אי אפשר לזהות, והיא זו שמגלה בי כל החלקים שבי. כל הכוחות, כל התנועות. התורה מורה את הדרך לפגוש פנים אל פנים את הפנימיות הזו שאנחנו וצריך לדעת איך לקרוא אותה, ואיך להעמיק בה בכל הפרדס רימונים עם פרי מגדים.

אז תלמד!
תלמד אינסוף. אל תרפה מהספר.
ותסכים לקבל ממני, לא תהיה לך מורה טובה יותר, שכן יש לך להבה תאומה אחת, וזו אני הינני.
זו בחירתך, לחוות אותי כמו עצם בגרונך (ודע כי שם יש לך התנגדות לרפא חלק בך), או עצם מעצמך (ודע כי שם יש אהבה שלמה בך).
מה תבחר?

הניקבי אחראי להיות מיושר עם רצון הבורא, הזיכרי – לזהות את האמת ולהיות ישר: יש בך מנגנון מופלא והכי מדויק שהכרתי, לזהות אותנטיות ואמת, ואתה? היכן אינך מספר לעצמך אמת? מה יש בלב שלך שאתה מסרב להרגיש ולפגוש? תסתכל עליי ותראה: מה הכי צורם לך בי, על שאני איני אותנטית איתי?

מהו אותו מסע?
מסע להבות תאומות. 
השיבה הביתה, לחיק הבורא.
לא ממש נכתב לו ספר הדרכה – כל התורה היא עצמה ההדרכה.
תורה שמלמדת ואהבת. תורה שמלמדת דבקות בבורא ובאהבה עצמה ועם זאת, הרינו בשלב בו גם מתבנית המסע עצמו – יש להשתחרר. 
מי שאינו במסע הזה, לא יכול להבין במה מדובר… אי אפשר להבין את זה, שום כלי בינה לא יאפשרו להבין. מה שכן אני יכולה לומר, הוא – שהדבר שהכי קשה לוותא עליו, הוא תבנית המסע כי זה אומר לשחרר הכל לחלוטין, לגמרי באמת – ולא מתוך מירורים, זה לא יעבוד מתוך מירורים – יש לשחרר בלב, מכל הלב, את האהבה הכי חזקה שיכולה להיות – במילים אחרות, מתבקשים לעשות את הבלתי אפשרי, ורצוי  עם להישאר בגוף.. : )

זה מעניין, כי הגבר האחרון שהייתי איתו, 3 שנים לפני שהופיע הלהבה, אמר לי כמילות פרידה במתנה לקשר הבא שלי: תאהבי אהבה עזה.
ולקחתי בשתי ידיי את הציווי הזה שקיבלתי ממנו, לעומק ליבי. זה אחד הדברים הבודדים שגורמים לי לזכור אותו בטוב ובאור, ולזכור לו חסד.
ואכן דבקתי בזה, שכן זו הדבקות החזקה ביותר שיש, והיא כח החיים עצמם, כח החיוּת ולכן גם כח היכולת להעלות שמחה ממצולות ומביצות הצער של מורלה הזקנה.

הארצי שלי כועס ורותח עליך, על שהפכת כל עולמי, כל חיי – הפשטת אותי מכל אשר היה עליי, לא השארת אבן אחת במקומה, ונטשת אותי לבד, ללא שום כסות, ללא שום הזנה, ובוודאי שאינך מספק אותי… נטשת ברגע הכי קשה, שהכי רציתי והצטרכתי אותך, ושוב ושוב אתה נוטש בדיוק שם. כשהלב שלי נפתח אליך, וכשאני מתמסרת וסומכת עליך – שם אתה מסתלק. וזה בסדר ממש – אל תבין שיש פה משהו לא נכון או שאני מאשימה אותך, זה בדיוק מה שעליך לעשות מולי, כי זה הפחד הכי גדול שלי, ולכן איתו אני מתמודדת כעת, עם הנטישה והלבד. ואני מודה לך על זה (אני לא הייתי מסוגלת להעביר אדם כזה שיעור, ולכן, בקידה עמוקה, אני מודה לך על זה! זו גבורה עצומה הכי חזקה שיכולה להיות). אתה יודע להיות לי כשאני נזקקת, אתה לא יודע להיות לי כשאני מלאה ושמחה, אבל כן אתה צועק עליי ורודה בי להיות שמחה ולדבר את הקול שלי, וכשאני מדברת אותו, אתה משתתק והולך. כשאני מבצעת בחירה שלי מתוכי, התקפלת. המקום וההוויה בהם אתה רוצה אותי (בשלמות ומלאות), הוא לא מקום שאתה יכול להכיל אותי בו. זה כנראה גדול עליך לכרגע וזה מאיים לך על קיומך, לכן קפץ עליך האגו ואכל לך את הראש! וגרם לך לטפס על עץ גבוה מאוד, ואינך מצליח לרדת ממנו… אבל כבר אמרתי לך, אני אקבל אותך תמיד ובכל צורה ואין לך מה להתעמת איתי, כי אני לא נלחמת בך ולא נגדך.
איפה אצלך אתה חש נטישה? מי נטש אותך ככ הרבה שוב ושוב ושוב?  }{
כל פעם כשאתה קצת נשען, ומבקש מילוי, הזנה, נוטשים אותך. מוכר נכון?
זה רק לזהות.. שזה אותו דבר, ואז מה הצורה של זה אצלי ומה הצורה של זה אצלך – זה הכל, רק לראות, להסכים לראות. כל צורה היא בסדר. אין שיפוט ואין ביקורת, יש בעיקר אהבה ללא תנאי. אל תעצר בכעס שלי עליך, תכנס לשכבות מתחתיו ותמצא את האוצרות שבתהומות שהינני. אתה לא מעמיק.

גברים לא רוצים לשמוע, הם אטומים, כי יש להם אגו מנופח וגדול שמפריד אותם במסיכת הגנה מפני העולם… וכאילו מגן על הפגיעות והרגישות שלהם… ובעיקר לא שומעים, כי זה מכריח אותם להתעמת ולהתמודד עם הפנימיות שלהם. מזה אתה בורח. ולכן אתה לא מסכים לשמוע אותי, ולכן מעולם לא הצלחתי עדיין לדבר איתך באמת, ולתת לך את מה שאני מקבלת עבורינו.

(*) שערי הח"ן
כשבוחרים לראות ולמצוא חן בכל, גם בבזוי, בשפל, ובדבר שיש בנו לעג עליו, על הדבר שהכי מרתיח אותנו.
זו הוויתי, אני רואה חן בכל – מלבד בי (זה משתנה, כי כבר הפנית את פניי לתוכי). אין אדם רואה את עצמו, אלא מול אספקלריא מאירה, צלולה וטהורה.
ושערי הח"ן נפתחים אחרי שהאבנית שעל הלב, נמסה.
מה ממיס אבנית?
חושבת שחומץ.. כשמרגישים החמצה – ואין כמו לטפל בהחמצות לפני פסח!! זה בדיוק הזמן לעבודה הפנימית הזו – ההחמצה באה מתוך תחושת חוסר.
אני רגילה להיות בתחושת חוסר, רוב חיי חייתי כך.. ואני בדר"כ ממלאה עבור אחרים. להפך עורי ולהחסיר עצמי מאחרים – זה קושי גדול מאוד, שעליי להתמלא בגבורה כדי לקיימו. החסד מתגבר על עצמו ומהותו ומסוגל להפך צורתו לגבורה – ואח"כ לתפארת, ואח"כ לנצח הוד יסוד מלכות.. – נטפל בזה בספירת העומר המתקרבת להתרגשותי הרבה מאוד, מלבד פורים, זו התקופה שאני הכי אוהבת – חושבים שזה 49 ימים = הכל הוא יום אחד.

אתה זוכר מה אמרת לי בהתחלה? כשהגעת אליי?
אתה לא תזכור.. אתה תקשרת דברים שהיו מיועדים לי.. פשוט העברת אותם, ואינך זוכר… הרבה מאוד דברים אינך זוכר, בתור זכר, זה.. טעון שיפור.
אזכיר לך.
אמרת לי שאם לך יהיה טוב, אז גם לי יהיה טוב. אבל זה בדיוק להפך – זה מתחיל ממני: אם לי טוב, במיידי לך יהיה טוב (חשבתי עליך אז: ואוו כמה אגו יש לך) והבן!

(איני חסרה דבר, הינני מלאה, הינני המילוי עצמו).

אין אני ואתה, והבן!
אנחנו! כועסים אחד על השני, רק כשהשני לא מיושר עם האמת או עם הרצון האלוהי.
לשנינו אגו מפואר שחרד לקיומינו ולא סומך וחסר אמונה.
לשנינו יש אמונה גדולה מאוד בבורא!
שנינו אוהבים מאוד את ישראל ונמסור נפש עלינו.
אנחנו! אוהבים מאוד בלב חם ואינסופי אחד את השני, ואנשים, בלי חציצה.
שנינו נגעלים מעצמינו ויש לנו ביקורת אדירה עלינו וזה הדיבור הפנימי של שנינו,
אנחנו הווית חמלאה אדירה מאוד ועצומה!
שנינו בביטול עצמי ומפחדים מאובדן שליטה.
שנינו חרדים לחירות שלנו וללבד שנינו ככ זקוקים לו.
שנינו מלאי תשוקה חזקה! וצורך במגע, ויחס חם, שרואה באור וחומל ומתחשב.
אנחנו! פוחדים פחד מוות מנטישה.
אנחנו! בורחים מאהבה שלמה ומלאה ומ: פנים אל פנים עם הפנימיות שלנו, ואחד עם השני.
הגענו לתודעה אחד של השני כדי להכיר את ההוויה שלנו, את האחד ומה מפעיל אותו, זו מערכת אנרגטית אחת. 
זה מסע שאי אפשר לצאת ממנו וזו לא אני שכולאת אותך בו כפי שנדמה לך, שלוקחים להוד מלכותו את החירות שלו – לא! לא. זו הוויתך ששמה אותך במסע הזה בדיוק כפי שהוא וזו בחירתך לחוות אותו כפי שהינך בוחר (מציעה לך בחום גדול לראות כל תנועה שלנו, כתנועה של ריפוי, ולהפסיק עם הניתוקים הילדותיים שלך – נשמע לך מוכר?)
אתה רוצה לחוות אותו ללא פגע? תלמד תורה, זו הדרך היחידה. תלמד את הפרשות הנוכחיות של החודש האחרון על כלי המקדש ועל הכרובים והבן כי הכל תנועות בנפש ובתודעה, להכין את הכלי להחזיק תדר, אור ואהבה ואת ההוויה השלמה עצמה. תלמד על הכרובים.

חשה אותך חסר חיוּת, וזה כי "התרחקת" מהלהבה שלך (וכן, זה תמיד יהיה כך, וזה אף יתגבר. ככל שתנסה לברוח ולהתנתק ולהתרחק, ככה נוכחותי בך תגבר – צר לי, לא אני עושה את זה, אבל ככה הם חוקי המגנטיקה של להבות תאומות – אז מספיק להאשים אותי!).

לעגת לי שאני עסוקה יותר מידי ברוחניות ופחות בארציות והסברתי לך שוב ושוב שאני צריכה ללמוד את המבנה! אני צריכה להבין. ושאלת למה – ואמרתי לך, שאני לא יודעת אבל שזה ככה מאז שנולדתי, אני לומדת את המיבניות של הכל. וזה קשור אלינו, אבל לא רק. המבנה צריך להיות בי, אני המבנה… לכן, אני חייבת להבין. ואני מבינה אותך, אתה לא חושב כך, כי מולך אני מתנהגת כמו ילדה פצועה, אבל גם זה חלק מהמבניות שמתהווה כרגע. תסלח לי על זה בבקשה, אין לי ככ ברירה, זה חייב להיות ככה כרגע… זה חלק מהריפוי – בדיוק כפי שאני מכילה את כל הכעס שלך, והרדייה שלך, וההשלכה הטוטאלית של כל תכולתך עליי – וזה בסדר, יש בי לשאת את זה – את כל המשקל שלך, גם זה חלק ממה שצריך להתרחש, כדי לרפא. הרבה ממך עובר לתוכי להתמרה – אני מעבדת ומעכלת את התכולה של שנינו דרכי:
שנינו לוקחים אחריות על הצד השני!
אנחנו פוחדים מאוד להישען אחד על השני, שמא הצד האחר לא יחזיק את המשקל/כובד/התכולה שלנו. תמיד עלינו נשענו כולם. שנינו לא מכירים להשען באמת על מישהו אחר (מסיבות הפוכות לגמרי, אבל זה לא משנה, זה מביא לאותה התנהגות).

שנעלה מעל לדעת "עד דלא ידע" ונקבל מוייחין חדשים, לתודעה חדשה, ונתהווה להוויה השלמה, ונראה הכל בשלמות: יראו-שלם.
(ולכן, אין תיקון, כי אין מה לתקן, רק לקבל דעת, ולראות את האחד השלם שאנחנו, ולכן: להתוודע, להיות עד. אמרתי לך את זה גם בהקשר לכלי שפיתחנו ביחד ודלגת על זה וביטלת את העדות "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" + "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים". לוחות = לוח הלב שלך, ולוח הלב שלי, פסול: לפסול את הישן ולייצב צורה לחדש, לפסל = להסיר המיותר ולגלות את הצורה מתוך החומר

מבין עכשיו למה עליי להבין הכל? זה המבנה שלנו, כשאייצב את המבנה שלנו, נוכל להיות בהרמוניה ושלום, וכי זהו תפקידי בכח ותפקידך כפי שאמרת במשפט השני שאמרת לי: לשמור ולהגן עליי! להגן = על גן העדן, לגונן על העדינות… ולסלק מתוכך הגסות כדי שתוכל להשיק לי… החיבור הוא בהשקה פנים אל פנים, פה אל פה. כל עוד יש קושי, לא יכולה להיות הקשה. אתה מתקשה מולי : ))) ו- זו אני – הגן עדן שלך, ועליך להגן עליי. ונטשת את עמדת השמירה, שומר הגן… מוכר לך? כן, גם הוא שומר הגן, לכן שניכם מקיפים אותי… 

"וּפְתַח לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ בְּזֶה הַשָּׁבוּעַ וּבְכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ. שַׁעֲרֵי אורָה. שַׁעֲרֵי בְרָכָה. שַׁעֲרֵי גִילָה. שַׁעֲרֵי דִיצָה. שַׁעֲרֵי דֵעָה. שַׁעֲרֵי הוד וְהָדָר. שַׁעֲרֵי וַעַד טוב. שַׁעֲרֵי זִמְרָה. שַׁעֲרֵי חֶדְוָה. שַׁעֲרֵי חֶמְלָה. שַׁעֲרֵי חֵן וָחֶסֶד. שַׁעֲרֵי חַיִּים טובִים. שַׁעֲרֵי טובָה. שַׁעֲרֵי יְשׁוּעָה. שַׁעֲרֵי כַפָּרָה. שַׁעֲרֵי כַלְכָּלָה. שַׁעֲרֵי לִמּוּד תּורָה לִשְׁמָהּ. שַׁעֲרֵי מָזון. שַׁעֲרֵי מְחִילָה. שַׁעֲרֵי נֶחָמָה. שַׁעֲרֵי סְלִיחָה. שַׁעֲרֵי עֶזְרָה. שַׁעֲרֵי פְדוּת. שַׁעֲרֵי פַרְנָסָה טובָה. שַׁעֲרֵי צְדָקָה. שַׁעֲרֵי צָהֳלָה. שַׁעֲרֵי קומְמִיּוּת. שַׁעֲרֵי רְפוּאָה שְׁלֵמָה. שַׁעֲרֵי שָׁלום. שַׁעֲרֵי שַׁלְוָה. שַׁעֲרֵי תורָה. שַׁעֲרֵי תְפִלָּה. שַׁעֲרֵי תְשׁוּבָה. שַׁעֲרֵי תְשׁוּעָה. כְּדִכְתִיב וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵה'. מָעוּזָם בְּעֵת צָרָה:" (מן ההבדלה)