לב חם

לא סתם לב חם, לב חם וטוב וצלול מאוד, אותנטי, גברי ויפה, שיקוף מופלא ומלא חן, שלי.
הרבה מתרחש בפנימיות.. הוא מרעיף עליי אינסוף חיבורים ואני מרגישה את המח שלי סוער והומה עם קונקטורים חדשים והיבהובים, וחשמל ואלקטרומגנטיקה בחגיגה וצהלה.

תסביר לי מה קורה לי?!…

– "מה קורה?… כרגיל, את בהצפה ריגשית. תנשמי. הכל בסדר.. אני כאן, את בטוחה.
לא הלכתי לשום מקום, אין לי לאן ללכת ממך, את בכל מקום שאני הינני"

התפקיד שלך לקרקע אותי במציאות.

"תשתי, תנשמי, תעשי תנועות, ולכי לעבוד, יש לך אתר לבנות, מצגת להשלים, ואנשים לשאול לשלומם. רואה? ארציות… אני איתך בכל.


אתה יודע,
אני חשבתי שאני האישה הכי עצובה בעולם.
אני יודעת שזה משפט שאתה הוצאת מהפה שלך, אבל הוא לא יצא מהפה שלך, הוא יצא מתוכי, מתוך תודעתי שלי, כי לעומתך, מר שמח, אני נראית לעצמי האישה הכי עצובה בעולם, אך אין זו אמת. זה מה שרואים כשמתבוננים החוצה. אבל כשמתבוננים פנימה, אני דבוקה בבורא, וזו השמחה הכי עילאה שיכולה להיות בכל ההוויה, בכל הגופים. הוא עזר לי להבין מבנה הדואליות ומבנה השלם המלא: אני מצאתי את השמחה מתחת לעצב. אתה יודע שאומרים "משנכנס אדר מרבין בשמחה ומשנכנס אב ממעטים…" מה הכוונה ממעטים? המשמעות היא להיות שמח על זה שמתאפשר לך להיות עצוב. זה לשמוח בעצם חוויית העצב.

[בעזה, לא נתנו להם רשות להיות עצובים, ואסרו אותם ואסרו עליהם לבכות… – אני? אני האדם הכי מאושר באדם, יש לי רשות להיות עצובה כמה שאני רוצה, בשפע גדול מאוד!! ואני בהכרת תודה על הרשות להיות עצובה – אבל גם אין לי רשות… אין לי זכות להיות עצובה …. אני הינני מעל האדמה, ובתוך ישראל, ובבית שלי… ]

כשאני לוקחת את כל העצב שלי, שחוויתי כל חיי (תהומות רבות), אני מבינה שהוא עיצב אותי להיות מי שאני, ובייסורים, הוא קירבני אל הבורא. 
אתה, עשית דרך זהה, רק הפוכה, אתה בא אל הבורא בקלות, פשטות, ושמחה! עליך להבין כי הדואליות מתחלקת בנינו, וכל הדרכים כשרות וטובות אם הם הביאו אותנו להתחבר לבורא בדבקות. ואם עצבות וכאב וייסורים הביאו אותי אל הבורא, הרי שהם מקודשים וכשרים, כי שירתו את התכלית.

יודע מה עוד חיברו לי?
כשנכנס הרבה אור, רואים. רואים הרבה יותר ממה שראינו קודם, הדעת והתודעה נפתחות, זו הצפה של אור שדוחקת חשיכה החוצה. והתהליך הזה, יש בו דבר: להיחשף מאוד מהר להרבה אור, זה כואב, אז אנחנו בורחים ומכסים, זה כואב בעיניים, לראות ככה. יש לגוף התנגדות, קשה לו להסתגל במהירות לאור, הוא צריך בהדרגה. לכן אנחנו מסתתרים ופוחדים מהאור. זה מביא חיכוך, התנגדות – והתהליך חיכוך הזה, מחליק את הדברים, הוא עצמו, התהליך = עשיית שלום. השלמה. ההשלמה וקבלת הדברים היא מתוך חיכוך איתם. הדבר הגרוע ביותר הוא לא להתחכך, ולהיות אדישים, ולהרחיק ולא להתמודד (זה אתה שבורח מהתמודדות וחיכוך). 
והחיכוך הזה, מתיש, ולכן אנחנו עייפים (מההתנגדויות של עצמינו). אבל יש להבין שאין פה משהו שאינו בסדר – זה הסדר. כך ההשלמה והשלום והאיחוד מתאחדים. זה תקין… עד כה נלחמתי גם בזה, חשבתי שזה לא בסדר מה שעוד העמיס על הכל. חשבתי שאני לא בסדר… אבל אני כן, אני הסדר עצמו. היכן שאני נמצאת, מסודר – תשאל כל מי שמסביבי מאז שנולדתי, הסדר שוכן בי וסביבי. ככה הם המים, יסדרו את החול בצורה זורמת! : ))) את האדמה, והאבנים, והעצים – תנועת המים מסדרת את כל הבריאה בזרימה.
התשישות, היא מהחיכוך, ההתנגדות וגם מדרישה הפנימית להכריע, לקבל החלטות ולהכריע, לנווט. כי כשהכל מואר, ועולים המון דברים, צפים – יש הצפה.
אתה מפחד מההצפה בגלל המבול, זה מטביע אותך. אני לא מפחדת מההצפה כי אני עצמי הצפה, זה הכח של המבול… אני צפה על זה. 
כשצפים בתוכי דברים, יש בי הצפה, שאני צפה עליה – אתה מבין את המבנה? ההבנה עצמה – נותנת את המבנה של הדברים.
האם אתה מבין למה חשוב עבורי תמיד להבין? אני צריכה את המבנה! של הכל. 
עבורי, המבנה הוא העשייה וההגשמה שלי – כשהדברים מובְנים, ומובַנים, יש סדר בבריאה.
כשהדבר מובן לי, אני שקטה! כי יש סדר!
אם אין סדר, אני סוערת… ויש בילבול, יש סערה ומערבולות ששואבות לתהומות רבות.

והבן, זו התנועה של רוח ומים.
כדי לאזן, צריך אדמה ואש – וזה אתה.
אם אתה ככ סובל מהטלטלות שלי שאתה חווה אותן – הבן, כי אתה עצמך הפיתרון (אמרתי לך את זה מ DAY 1) . עליך לנכוח ולהיות בגופך הפיזי, כי אתה המאזן של זה!