להיות אני

-אזהרת אורך –

מדואליות לאחדות: להיות אני.

תקציר:
מה זה אומר להיות אני?
להכניס אינסוף ל-סוף.


*

יש תרגיל כזה שאתן לבטח מכירות, תרגיל "מי את?"
אתאר אותו: אחת יושבת מול השנייה ושואלת אותה בשקט בקול הכי נקי, מבלי לשפוט, ומתוך שקט מתמיד את השאלה האחת הזו: "מי את?"
מסתכלת לה בעיניים, היא עונה ואת ממשיכה לשאול שוב ושוב ושוב.
מה מגלים שם אחרי שעה, אני לא יכולה לספר, תצטרכו לנסות ולגלות (או לפנות אליי ואעשה איתכן : ) ).

כשמנסים להבין מהו דבר, אני נוהגת להתחיל מהשם שלו, כי השם (הוא הכל בתרתי), ובו מהותו, באוסף אותיות שמו, שבאותיות נברא העולם, האותיות הן המבנה השלם המלא, 22 אותיות.

רוצות להתבונן איתי?

אני = א+ני = א' אינסוף + ני
א' היא פתוחה לכל הכיוונים ומתמשכת בצליל שלה לאינסוף, היא רק משפיעה בתנועת התמד.
ני מצמצם (ני, שלי, קטן, פנימי, אינטימי):
נ' מחברת שמיים לארץ ומורידה האור לארציות, לאדמה.

י' זה עולם ומלואו ויש עליה אינסוף, עליה ועל קוצו של היוד, הצ'ופצ'יק (יה, הוויה)

אם לסכם עד כה:
זה אינסוף מתכנס לסוף.

איך לוקחים משהו אינסופי ומכניסים אותו למשהו סופי?
זו שאלה להגות ולהתבונן בה, ואניח לכם לעשות הגות זו בליבכם לעצמכם, כי זה חשוב לאין שיעור.

* א.נ.י. אחד מ-ע"ב שמות הבורא.

נרד קצת לארציות?
בואו!

מילא אנשים שונים עם שמות אחרים, יכולה להבין איכות הכוחות וההבדלים ביניהם – מה אם יש למישהי את אותו שם כמוני, האם אני היא?
אני אף אחת מהן, אני אחרת. יש לי פנים אחרות, איך זה, אם יש לנו אותו שם? ועל פניו אותן כוחות מהאותיות?

להגדיר, זה לקחת דבר לא מוגדר ולשים לו גבולות, זה בעייתי קצת אבל אנסה:
אם אני הייתי צריכה להגדיר ולהסביר מהו אני, הייתי אומרת שזו התגלמות האינסוף הייחודי שאני בצורה סופית, בצורה האנושית שבחרתי להתגלם ולהתגשם באמצעותה, כי דרך הצורה הזו, יבוא לידי ביטוי הכי טוב האור הספציפי שהינני ולכן גם גווני האהבה שהינני. זה אומר ש-אני, הוא אני ייחודי במערך הגוונים שלי, שהם אני, הנשמה הייחודית שלי היא כמו טביעת אצבע של מערך גוונים ומידתיות בהם שלא היתה ולא נבראה מעולם אלא בדמותי ובצורתי הנוכחית (כשאני בגילגולים אחרים, אני אחרת. הליבא בבסיס במקור, היא אותה ליבא אבל ההרכבים שונים, הצורה שונה, וכמוני כפי שהינני כאן ועכשיו, יש אך ורק כאן ועכשיו, ולא יהיה יותר!).

האם אתם מתחילים להבין ערך הראויות והמשמעות של היותינו מי שאנחנו כאן ועכשיו, כמו גם האחריות שיש לנו להגשים עצמנו (=מימוש האור והאהבה הייחודיים שאני בארציות)?

האם הינכם מבינים עד כמה אותנטיות היא הדבר!?



ומה אנחנו עושים במציאות?
הפך מזה:
מרגע שאנחנו ילדים, אנחנו מעתיקים רצונות, התנהגויות, חשקים, תאוות, אמונות, מחשבות ורגשות מכל אשר סביבנו.
על פניו אין פסול בתנועה הזו, כי אחד אנו ויש השתוות הצורה לאחד הזה, מאידך, זה מבטל את הצורה שבחרתי להתגשם באמצעותה… (מה שאני מכנה: ביטול עצמי! אובדן עצמי… העצם = מה שבעצמות, העצמי שהינני בגרם, בגשמיות, בצורה ובחומר…) ובכך חטאתי לרצון הראשוני שבחר צורה זו. או במילים אחרות, אני מתרחקת ממני, מהקול שלי, מהכל שלי, ומהלב שלי ומנישמתי (ומהלהבה שלי).
במרחק הזה יש הפרדה, וחלל, כי פירקתי את השלם שהינני, ולחלל הזה נכנסים "דברים" (פחדים, חשיכה, ספק וכו' ועושים שָמות בתוכי = מחבלים במהות השם, בתרתי משמע).

לכן,
תשובה, היא לשוב. לשוב לטבע הייחודי שלנו, לשוב לאהבה, ולחיבור השלם המלא ממנו באנו. והתנועה היא תנועה בתודעה (אין איזה מקום פיזי שהולכים אליו, המקום הוא בפנים פנימה, בצורת המקום שאנו עושים בתוכינו למקום עצמו – סליחה על הפילפולים, אבל העיברית שפה מיוחדת מאוד שנותנת לנו את המבניות וכדי להבין, יש להתבונן במבניות הזו, והכל מחובר ועשוי אותיות, מילים, משפטים… ).

במסגרת המסע הזה פנימה, להפנמה של מי זו אני, מהי צורתי, מה האור שלי, מה עליי להגשים, מהו יעודי (דעו כי אי אפשר שלא להיות בייעוד, אנחנו תמיד בייעוד), אנו מחפשים אחר ראייה והבנה והרגשה של מי אני:
מה הקול שלי, מה האור שלי, מה האהבה שבי, מהי צורתי.
האינדיקציה לזהות כל אלו, היא לזהות היכן ומתי ומה משמח אותי באמת (לא שמחה חולפת, כי אם שמחה מתמדת שתמיד נמצאת שם) – השמחה היא אינדיקציה להרמוניה, לדבר שזורם, למתנה, לברכה, ולשפע האישי שהתנדבנו להעביר ולהגשים ולהשפיע ממנו הלאה.
אם אני לא מזהה השמחה הזו, אם אני עוצרת אותה – אני גוזרת על עצמי סבל וניתוק מהחיוּת שלי במו ידי.
(וזה בסדר גמור! לא להרגיש רע עם זה, כי גם דרך זה לומדים, וזו דרך טובה ממש ללמוד באמצעותה, כפי שהסברתי בעבר, אנו לומדים דרך קבלה או דרך התנגדות).

*
בואו נדבר שנייה על אני ואנוכי ואנוכיות.

"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי." (שמות כ').
מזהים?
דיברה ראשונה (שמכילה בתוכה כל ה 10 דיברות כולן).

זה עוזר לנו לזהות את התנועה הנכונה… מה הכוונה?
אל, הוא כח, אלוהים = כוחות (לא ליפול לריבוי ולא לטעות בבקשה, האחד הוא אחד! ואלו פנים שלו שיוצאים ממנו והם אחד, כל הפנים).
לשים אלוהים אחרים על פניי – זה להתרחק ממני. זה להיות בנפרדות, זה לשאול שאלות ולהכניס ספקות ולפלג ולערער האחדות השלמה. זה לצאת מאהבה למחוזות הפחד.
אם אני רוצה לחזור פנימה, עליי לעשות תנועה הפוכה: לזהות אותי, טובתי, רצון נישמתי, והאינדיקציה לזהות היא הרווחה, ההרפייה, והתנועה ההרמונית שקשובה לכל פניי וחלקיי (במובן להיות האבא והאמא הכי טובים שלי לעצמי).

אנו רגילים להשתמש ב-אני, במובן אנוכי, במובן אגואיסטי, וזה אכן לא נכון כי זה מנוגד לתנועת האחד. כשאני רוצה זהב, עבור המוליכות וההשפעה שלו ולהשפיע ממנו, אני בהשוואת צורה עם הבריאה (שמשפיעה אהבה ללא תנאי, מזינה ומקיימת אותנו), לעומת אם אני רוצה זהב ("זה-הב!") הוא הרצון לעצמי בו אין השפעה, יש צבירה ואין בה שימוש, או שיש שימוש שאינו להשפעה, זה מתנהג כמו חור שחור בולע כל, ואין לו המשכיות – הוא מכלה את עצמו (ממש בזהות מוחלטת לתנועת מחלת הסרטן, אוטונומיה שרוצה לעצמה ומכלה את מי שמחייה אותה, מכלה חיוּת עצמה).

האם אתם מזהים הדואליות שיש ב – אני?
איך זה יכול להיות להשפעה, טוב, אור ואהבה, ואיך זה יכול להביא חשיכה וכלייה?
זוכרים הפוסט מדואליות לאחד?
האם אתם מזהים את האהבה שיש בשתי התנועות האלו?

מרגע שאדם מכיר הכוחות שבו, יכול לזהות עצמו בשניהם ואז להשכין שלום, ואז להיות בשלום פנימי שלם ומלא, מה הכוונה?
זוכרים הדיברה הראשונה? "אשר הוצאתיך מארץ מצריים" – אומר לנו לזהות עצמינו עם הכח הגואל שבנו שמוציא אותנו מהעבדות, מהמקום הצר אל המדבר, ובמדבר כאמור, מופשטים מחומר, יכולנו לפגוש את האינסוף ולקבל תורה שמורה לנו את הדרך – את דרך הישר = ישר לליבא, ישר לבריאה, ישר למקור, ישר לאור הישר, ישר לאהבה ישרה שלמה והרמונית.

מאחר ואין זמן,
הכל מתרחש בו זמנית: בראשית, קבלת התורה, וגאולה שלמה.
הכל הוויה אחת. והתורה היא על זמנית, היא מספרת לנו את הדרך, כל הדרך, מראשית עד אחרית, ושהכל כבר היה. שכחנו.. ואנחנו נזכרים. אם אנו מזהים, מבינים, מרגישים וחווים שהכל הוא אחד ואחד הוא הכל ואין עוד מלבדו, אם אנו מזהים, מבינים, מרגישים וחווים האחדות שלנו עם האחד – הרי שאלו אנחנו חלק ממי שנתן לנו את ספר ההדרכה בתוך השכחה הזו (קצת כמו הפירורי לחם של עמי ותמי שסימנו להם את הדרך). התורה נכתבה מליבנו.

נחזור לפתיח, אחבר לארציות: מי זה אני?
הוויה ייחודית וחד פעמית משפיע אור ואהבה.
אז אם התבונה של האחד עשתה אותי כפי שהינני, הרי שחובתי וזכותי להיות מי שאני.
אתייחס לדואליות שיש פה:
כשאני אומרת: אני כפי שאני – ואני מקובעת על זה, ולא זזה, וקופאת, ונתקעת שם בנוקשות – איבדתי את תנועת החיים והחיוּת והתנתקתי. הקיבעון עשה את זה, הצמצום עשה את זה, המגבלה עשתה את זה. התבנית עשתה את זה.
כשאני אומרת: אני כפי שאני – ואני בשלום עם זה, ואני מבינה את הצורה הייחודית שהינני, ואני מכינה איך דרך הצורה הזו אני יכולה להשפיע השפע הכי גדול מתוכי, הרי שאני בהשוואת צורה עם הבורא. השלום הפנימי עם הצורה, מאפשר את ההרמוניה.

הארה:
לעניין זה מומלץ לשוב ולקרוא הפוסט על תבן ותבנית (מתי תבנית היא עבדות ומתי היא מאפשרת הרחבת גבולות הכלי והתפתחות: מכלי מכיל ל-צינור מעביר אינסוף).

חסד וגבורה >>> תפארת (קן אמצע, אמת, השלם המלא).

אני רוצה גם להתייחס לחסד וגבורה שממש תכף אלמד אותם בספירת העומר בתהליך התפתחות עצום ורב השפעה על המציאות (למי שרוצה, פרטים בפרטיות):
חסד = אהבה ללא תנאי, השפעה אינסופית, נתינה אינסופית (ללא גבול!)
גבורה = גבול, דין, צורה, התגברות על (קשיים, התנגדויות, פחדים וחסימות) והגברת האינסופי שבי (כי כשאנחנו מתגברים על ההתנגדויות שלנו, יש בנו יותר מהאור שהיננו, אז ההתגברות מביאה להגברה, לעוצמה, משמע נוכחות הנשמה בגוף מוגברת).
תנועה אחת היא של פתיחה לאינסוף (חסד), והמשלימה שלה (גבורה), היא צמצום ודיוק לאינסוף פנימה. תנועות הפוכות – מקווה שאתם רואים, מבינים, ומרגישים.

קו האמצע: תפארת, הוא השלם המלא, ההרמוניה, שלום פנימי (והשם שקיבלתי לשיטה שלי: "בלב שלם" ובליבה, עבודת המראות). כשחיברנו הדואליות לאחדות האחד.

איך זה מתרחש החיבור הזה בין שתי תנועות מנוגדות?
כשאני מדייקת מאוד את הצורה שלי, ובאמצעותה משפיעה את השפע מתוכי (מתוך ראיית האחר, מתוך "ואהבת לרעך כמוך", כשאני רואה גודל הכלי של האחר ולא מרעיבה אותו ולא מטביעה אותו, אלא נותנת לו באהבה כפי מידתו. במילים אחרות, אם לדבר רגע על הלהבה: לאפשר לה את כל התנועות שהיא צריכה בתהליכי הריפוי שלה: להתקרב ולהתרחק כפי מידתה. שכן, זוהי אהבה ללא תנאי).

זה מה שהתהליך בספירת העומר מאפשר לנו לבצע, מתוך התבוננות ועבודה פנימית, את הדיוק הזה וההשפעה הזו. ולכן זה תהליך משנה חיים בממשות ובארציות.

המידע נמסר מתוך אהבה ובלב שלם