עת

יש עת לדיבור/כתיבה ויש עת לשתיקה ודממה
יש עת לחיבור ויש עת לשיחרור

יש עת לקבל, ויש עת לדחות
יש עת לפרק ויש עת לבנות
יש עת להכות ולחבוט ולכעוס, ויש עת לסליחה, חמלה והכלה
יש עת להרחיק, ויש עת לקרב

כשאדם מבקש מעומק ליבו את האחד – ה-אחד! שהוא לבדו ואין מלבדו… זו בעצם בקשת הלב לשוב לאחדות, לחיבור, לאחות כל מה שהתנתק, לחזור לשלם, ולמלא את החוסרים למלאות, לנוכחות שלמה: "הינני". כל כולי, כל כוליותי, כל קולותיי חוברים לקול אחד ויחיד. זו הזמנה לתהליך של חזרה פנימי, לזהות מי אני, מה הקול שלי, לנקות מתוכי כל מה שנדבק ואימצתי לי מאנשים אחרים, לזהות מה אני ומה אחרים, לחזור לאותנטיות שהיתה שם – ממש כמו שזה אצל ילד (ילד לא יודע אחרת מלבד להיות הוא עצמו כפי שהוא, בלי ביקורת ובלי שיפוטיות ובלי מערכים לוגיים, ובלי שמכתיבים לו כמה ואיך ומה… )
זה תהליך של לשוב בתשובה: "כן, אני יודע, אני הינני". כך נבראתי, וזה מה שמתבקש ממני להיות, לעשות, ולממש, זוהי חובתי וזוהי גם זכותי, להיות מי שהינני.

איך תהיה לי אינדיקציה שאני עושה ופועלת נכון?
אשתף אתכם.
ב 3 שנים האחרונות כלל חיי, כל זהותי, כל צורתי התפרקו והשתנו, כל היסודות עליהם גדלתי, התערערו. הכל הכל התמוטט. גם המערך הפנימי, גם הכאילו ביטחון עצמי, כל ידיעותיי (והיו אינסוף.. ) התמוססו. בקיץ האחרון – אבדתי לחלוטין…. איך זה שאני עדיין חיה? אני לא יודעת, לתומי אני מכנה זאת נס, אבל רק כי אני עוד לא מכירה את החוקיות הזו, ולכן איני מזהה אותה (עדיין) כ-טבע. אז במקום כזה, גם נעלמת האמת, וגם השקר. הכל נעלם, גם הפחד, וגם האהבה. על פניו זה נראה מקום של ריק, של אַין, אבל זה מקום מלא מאוד ונוכח ופועם. מאחר ואין לי עוד מילים לתאר את ההוויה הזו, אסתפק בזה.
כח כלשהו איכשהו מניע אותך החוצה מהתודעה הזו לתודעה אחרת, שחוזרת לחיוּת (לא שלא היתה שם חיות – אבל היא היתה אחרת.. אולי אם אלמד עוד קבלה, אז אדע יותר טוב לתאר את זה). משהו מניע להיוולד מחדש… וזו לידה לעולם שצריך כמו לברוא בו הכל מחדש, כי כל הקודם התמוטט ואיננו. ואחרי שהכל נעלם, אדם שואל את עצמו איך ייסד עצמו מחדש. והתשובה שאני מצאתי, היא אהבה. זה מצב תודעתי, זה גם רגש, וזו גם תנועה פיזית, זה הכל… זו צורת התבוננות בכל דבר שנראה נשמע נטעם מוחש או מגיע לתודעה ולהכרה.
וזה הכלי שלי, כדי לדעת אם אני עושה נכון או לא נכון. זו המסננת שלי. היא מאוד עדינה… מאוד מדוייקת גם… וזה הדבר היחידי שלא הופרך, ולא נכשל, ועומד במשימה כל פעם מחדש לא משנה מהי וכמה קשה היא. זה שורש האמת שלי…. אבל לא רק שלי, אלא של כל הקולקטיב… ישנה אמת שהכל מסכימים עליה.

הדרך הזו, היא דרך לא פשוטה בכלל, כי היא מפשיטה מהכל.. מהמלבושים שכיסו על הבושה שמעכבת אותי (התבושש לבוא), מהבגדים שכיסו על כל המקומות שבגדתי בעצמי ובבריאה ובאהבה עצמה, בכל מקום בו לא הייתי ישרה איתי, עם הפנימיות (ורק כדי להבהיר, לא מדובר פה על רצונות חולפים של האגו, הפרסונה, והדמות שאני, אלא על הליבא עצמה, כששיקרתי לעצמי, בגדתי בי ובטובתי, והעדפתי אנשים אחרים על פניי כי חשבתי שכך הוא הנכון, שזהו "ואהבת לרעך כמוך" ואהבתי את כולם אינסוף יותר משאהבתי אותי, וחשבתי שכך נכון הוא. אך כשאדם מבטל את עצמו ושם אלוהים אחרים על פניו, בשלב מסוים יגלה שהוא איננו ולכן גם אין מי שיאהב מתוכו, כי אין תוכו… ואז מתחיל מסע גילוי ובירור, ואין שום אדם שיכול לעזור בתוך הבירור הזה, ולכן זו דרך שהולכים בה עירום ועריה. זו דרך שהולכים בה, ואדם נדרש לסמוך על עצמו ועל הדרכתו שלו, ולכן הוא חייב! לייצר חיבור שלם ומלא עם בוראו, ולהתייחד).

זה מסע פוצע, זה מסע שמפגיש אותך עם הפחד שלך מהפחדים עצמם, פחד מהחושך, מהלא מודע, לא מוכר, פחד מהמוות עצמו כי יש בו הרבה מאוד מוות… 
וזה גם מסע שמפגיש אותך עם הפחד שלך מהאהבה עצמה, מ-קבלה, מ-מילוי, מ-אור! מלגלות את הכוחות (כמו גם האחריות) שלך עליך.
אנחנו ככ מדחיקים הכל, כדי לא לפגוש פנים אל פנים את האחריות שיש לנו במציאות בה אנחנו חיים – זה אולי הדבר המפחיד ביותר, לגלות שאלו אנחנו שעושים את חיינו להיות כפי שהם. אבל זה גם פתח להבין, שרק אם ניקח בעלות על זה, הכרה שזה כך – רק ממקום כזה נוכל באמת לשנות! ולעשות אחרת, ושיהיה פה (ובי) הרבה יותר טוב.
ולכן, זה גם מסע שמאוד מחזק, ובונה ביטחון עצמי, שמאפשר לך להיות בבדידות מלאה ולדבוק בה. מסע שמחזיר את הסמכות והכוחות והאנרגיה חזרה הביתה. זה מסע בונה, בונה יסודות חדשים שלא יהיה ניתן לערער אותם כי זה: אחד! כי – אין חלל, אין מקום פנוי – הכל נמצא במלאות מתמדת… 

האם אתם מבינים את המשמעות של האחד?
אחד, הוא שלם מלא. 
אין בו חלל, אין בו נפרדות, אין בו ספק.

הדרך לאחד, היא דרך הדואליות. 
מהאחד לדואליות ומהדואליות לאחד – זה כאילו מהך ליניארי אבל אין מהלך בכלל, כי דבר לא השתנה, כי הכל הוא תמיד: אחד. זו התודעה שלנו נודדת בין מצבים שונים כדי לחוות "התפתחות" וכדי "לדעת!" (במובן התנכ"י של המילה) כדי לדעת כל דבר מתוך עצמו.

זוכרים את הפתיח?
עת לקרב ועת להרחיק
עת לחבר ועת לשחרר

3 שנים אני שואלת פנימה, איך מחברים הפכים? איך מחברים את הדואליות?
זה הרי קיצוני! זה ההפך הגמור, זה המקום הכי רחוק והכי מנותק אחד מהשני, וכל אחד מושך לכיוונו.
מים ואש מתחברים??
רוח וחומר מתחברים??
זיכרי וניקבי מתחברים??
הרי אלו עולמות ככ שונים! ההפך הגמור – כל מה שאני – הוא ההפך מזה "נתת לי הפך ממני".
איך יתחבר?

ונאמר לי להתבונן בתהליך בו נתפרד הכל ומהאחד נעשתה דואליות, כדי להבין את התנועה.
כשמפשיטים כל המלבושים והבגדים, מנקים הכל (זה גם הכלי שקיבלתי כדי להצליח לשחרר שיפוטיות וביקורתיות – כי הן הומות בי כל הזמן) – ומתבוננים בתנועה עצמה, אז יהיה אפשרי להבין, להרגיש, לחוות ולהיות.
כשיש בתוכי ריבוי, אני לא אחד.
כשאני מאחדת כל אשר סביבי – זה צעד לקראת האחדות, זה: אני מול אחד (ולא מול אחדים, אחדים זה ריבוי).
השלב הבא יהיה – אני לא מול אחד, אני אחד.
למעשה השלב הזה כבר כאן: כשעושים עבודת מראות, מבינים איך הכל הוא אחד, ואיך הכל הוא אני (השתקפות שלי בכל אשר סביבי).

רוצים התבוננות על כעס? הכי קשה שם.. כעס עומד מתחת להרבה תנועות ורגשות קשים שיש לנו.
כשאדם אחד כועס על האחר, הוא רואה את עצמו, וצידקתו, עמדתו, והאמת שלו, ובעצם מבטל אמת, חכמה, בינה ודעת של אדם אחר. 
אדם כועס, חושב שהוא צודק, והאחר טועה. שצורת חשיבה אחת עדיפה על אחרת.
שלוגיקה שנובעת מהשכל, עדיפה על רגש ולב, 
שההיגיון וההוכחה הם אמת, והרגשה היא שקר סובייקטיבי תלוש ובלתי ניתן להוכחה ולמדידה (כי אלו כלי שכל).
מה עושים במקרה כזה?
כמה ויכוחים כאלו היו לנו? פעם היינו בצד הזה, פעם בצד השני… 

זה מחזיק אמת, וזה מחזיק אמת, ויש אמת בשניהם. יותר מזה, אחד משלים לשני. וברגע שכל אחד יסכים לקבל ! האמת של האחר, יוכלו לראות השלמות ששניהם מביאים, ולהשלים, ובטל הכעס, ועולה ונוכחת אהבה. לפעמים, קיומו של האחד מאפשר קיומו של האחר… עצם היות האחד כפי שהוא, מאפשר את קיום ההפך הגמור לו. כך ששניהם מקיימים את שניהם, מתוך נתינה. האחד מחייה את השני ולהפך. 

ההסכמה לקבל
הסכמה לקבל, היא תנועה שאדם עושה בתוך עצמו, כשיוצא מעם עצמו, ומאפשר בתוכו מקום לדבר אחר ממנו להתקיים. וזה לא על חשבון אף אחד – זה איפשור, הסכמה. אפשרות. כשאני דוחה דבר מעליי, אני דוחה חלק ממני. אותו שיקוף שהוא בתוכי וממני. כשאני מקבלת, אני מאחה את הלב שלי והתנועה שלי, היא לא אינטרסנטית, כי היא תעזור לכולם לקבל חלקים בעצמם, כשכולם יהיו יותר שלמים בתוכם, יהיה הרבה פחות חוסר, ולכן יותר שלום פנימי ולכן יותר אהבה. תנועת אהבה שהצלחתי לעשות בתוכי, משרתת את כולנו – זו תרומתי עבור הקולקטיב. לא למען עצמי אני עושה, כי אם למען הכל, למען הבריאה.
כשאני מחברת כל תנועה שלי לטובת כולם, הריני בשירות מתמיד של נתינה מתמדת.
וזה מתחיל, ב-הסכמה לקבל את האחר ואת רצונו, ואת השקפתו.
רוצה לבוא – בבקשה, רוצה ללכת – בבקשה.
מקבלת כל תנועה שלך.
תרגיש חופשי לנוע את כל תנועותיך, יש לך מרחב אינסוף בתוכי, לנוע בכל תנועה שתבחר.
(זה מופנה לכולם, ובעיקר, כמו כל דבר שנובע מעמקי ליבי: אל הלהבה התאומה שלי).

היא באה ללמד אותו אהבה ללא תנאי – הוא בא ללמד אותה אהבה לעצמה.


את ההסברים של איך זה עובד (המראות, אחדות הדואליות), אני מדקלמת בע"פ המון שנים, ועכשיו, עכשיו אני גם מזהה את התנועה הריגשית של זה (תודה!). כי זה אחרת לגמרי לחוות את זה בגוף, בתוכי = ידיעה.


איך עוד מאחדים?
מבינים (ואז מרגישים) שהכל אחד, אתן דוגמא:
"עת להרחיק ועת לקרב" על פניו דואליות, נכון? תנועות הפוכות לחלוטין, נכון? כל אחת עושה וקטור לכיוון אחר, נכון?
בטח נכון! ועוד איך נכון. אבל איך הם אחד? איך הרחקה וקרבה הם אותו דבר בדיוק?
כשאני מפשטיה אותם מהמלבוש ומהבגד שעליהם, ומתבוננת בתנועת המהות שהם.
הרחקה היא תנועה של אהבה (אני מרחיקה כדי לשמור ולהגן עליי, וגם: הרחקה מאפשרת לממש את האהבה עצמה, המרחק מאפשר געגוע, כמיהה, השתוקקות, ולכן ההרחקה עצמה היא מימוש שלם ומלא של אהבה)
קרבה אף היא תנועה של אהבה (אני מתקרבת כדי להרגיש עוד, כדי לגעת, כדי לחבר גוף עם גוף, מתקרבת כדי להרגיש כל תנועה ריגשית של האחר, כדי להרגיש אותו יותר, ואקט פיזי של אהבה הוא הכי קרבה שיש – כשכל אחד עושה ומענג עבור האחר, כששניהם בנתינה, ולא מתוך סיפוק עצמם, אז השלם נעשה מושלם, הוא נעשה: אחד).

את המהלך הזה אפשר להכיל על כל דואליות, כשאדם מבין ומרגיש! שהכל זה אהבה.
הדברים בסופו של דבר פשוטים מאוד, שאילולא היו פשוטים, לא היו יכולים להתקיים – הכל פשוט ומופשט וככל שמופשט יותר, אז גם יותר מואר ולכן יותר אהבה נקייה ופשוטה, ללא תנאי והיא המשאב הכי הכי הכי הכי הכי… הכי! שיש לנו, כי מזה נאצל, נברא, נוצר ונעשה הכל.