פוסט ללהבות תאומות

פוסט ללהבות תאומות

(ולמי שנמצא במערכות יחסים נישמתיות מאתגרות).

הינני כותבת מתוך ידיעותיי וממה שלמדתי על בשרי, קחו בחשבון שהידע מתעדכן כל הזמן ומעמיק, ומה שנכון לרגע מסוים בזמן, לא בהכרח יהיה נכון בהמשך, ולכן קחו את הכתוב כאן, בעירבון המוגבל למה שיש בי ברגע זה.

האמת היחידה שלא משתנה:
יש בורא לעולם, אין לבד מלבדו, והוא עצמו אהבה.

אז – לגבי להבות תאומות.
ביהדות, מדובר בנשמה שנחצבה מתוך האחד.
זה מתואר בבראשית:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ;…"
"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם"
זו בריאת הנשמה ^
"וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת."
זו בריאת האדם ^

אדם, הוא כלל הנשמות כולם. כלל האנושות (אם היה הכל גוף אחד, הרי שלכל אומה יש תפקיד באורגניזם הזה, וישראל, בכתר, תפקידם: להעביר האור והשפע והברכה).

נחזור ללהבות:
ראשית נבראו "זכר ונקבה", היו מחוברים חיבור אחור לאחור (משמע לא רואים אחד את השני. מי כאן חי בתחושה ש"לא רואים אותי? אני כולי לבדי, אפחד לא מבין אותי").
עברו נסירה, והתרחקו כל אחד להשתלשלות שלו/ה, עד זמן אחרית הימים (עכשיו), מהם שהשלימו כל אשר היה עליהם להשלים, נפגשו, או הגיעו לתודעה אחד של השנייה. והם התחילו להביט פנימה, לעשות עבודה פנימית, ולהיות יותר אותנטיים – אך עדיין באחור לאחור – שזו תמונת מראה לפנימיות: אנחנו בורחים מהפנימיות שלנו, ומעצמינו. חווינו נטישה והתנתקות מהבורא… (אנחנו נטשנו, אנחנו התנתקנו) ועלינו לשוב בתשובה, לשוב לאהבה, לשוב ללב, לשוב לטבע הרוחני שלנו. לשוב לכל מה שהתרחקנו ממנו, כל מה שהדחקנו.

על כל להבה לעשות את העבודה הפנימית בתוכה, ולפגוש פנים אל פנים פנימיותה.
להשכין שלום, וכשמשכינים שלום, השכינה יכולה לשכון. זו המשמעות של להעלותה מעפרא.

יש כל מיני סוגים של חיבורים עם להבה תאומה (לא אכנס לזה כאן), ויש מסע שניצת ברגע שמגיעים לתודעה אחד של השניה. יש הצתה… שזה כח חיות עצום, שמניע לעבור דרך חשיכה ותהום רבה לסלק כל החשיכה, להאיר כל הפנימיות, ולאחות כל החלקים בדבקות של אהבה ללא תנאי.
אהבה ללא תנאי, משמעה חירות, אבל לא כמו שחושבים אותה ברחוב… חירות אחרת. חירות שאני מסבירה אותה ככה:
כף היד שלי פתוחה, ופרפר בא ויושב עליה. אני משאירה את היד שלי פתוחה.
היד יכולה ללכת, וגם הפרפר יכול ללכת. ושנינו בוחרים בכל רגע ורגע להיות מה שאנחנו.
אין אחיזה.
אין תלות.
הלהבון לא אמור למלא בי כל החוסרים, עליי למלא בעצמי (בהתחברות לבורא והתמסרות טוטאלית).


הבדל בין קשר לחיבור:

רוב הקשרים בין בני אדם הם אכן קשרים, שיש ביניהם קשר (ולכן זה גם כמו בשיער, שיש קשרים, פלונטרים) כי קשר נשען במהותו על תלות: חוסר ומילוי. לכן יש תלות, והישרדות.
לעומת חיבור: בחיבור אין אחיזה כלל. חיבור הוא בחירה מתמדת באהבה, שאין לה תנאים "ללא תנאי!". ממש כמו שהבורא אוהב כל אחד מאיתנו.

מסע הלהבות התאומות עובר בכל התודעה, ובכל גוף הרגש ולכן גם בגוף הפיזי, והמנטלי (מחשבות, תפישות, אמונות, הטבעות..). זה מסע ריפוי לכל ההוויה, כל מה שלא טופל עד לרגע זה.
זה מציף על פני השטח, כל המכאובים. הוא אינטנסיבי מאוד. הוא מפרק.. הוא לא לבעלי לב חלש. והוא בין השאר גם מפגיש אותך עם נקודות ה-אַין כמו גם ה"עירום ועריה". מול הבורא אי אפשר להסתיר דבר (גם מול הלהבון, כנ"ל הוא רואה וחש הכל! בדיוק כמו שבילדותי ידעתי שכך צריך להיות, כי כל החיים היו מסע הכנה). אין הסתרות, הכל גלוי.

כל הרגשות הקשים עולים:
העצב, היגון, הדיכאון, הבושה, האשמה! הכעסים, המדון, הטינה, הקינאה, השנאה! הגאווה, התשוקה, ההרס העצמי.
גם רגשות טובים:
אהבה חמה וטובה ממש, חמלה, נועם, עדינות, כבוד הדדי. אהבה עזה ממש!
תשוקה, חיוּת.
המסע הזה לא נועד עבור האגו והצרכים שלנו, כי אם לצרכים שלו (של הבורא). ולכן נושא הזוגיות הארצית מחוץ לפרק, זה לא הנסיך על הסוס הלבן!
עם זאת, כשעושים העבודה הפנימית, זוגיות ארצית (בעיני ולפי חוקי היקום) היא הכרח.

זהו מסע מטלטל לאין שיעור, שמעמת אותנו עם הפחדים הכי קשים שקיימים בנו: הפחד למות, כמו גם הפחד לחיות. הפחד מהחושך, כמו גם הפחד מהאור. הפחד מקושי כמו גם הפחד מהקלות ופשטות. ו-בעוצמה קיצונית! שמאתגרת את הגבולות של הכלי, עד שהוא נסדק, נשבר ואז נבנה מחדש ומתרחב ומתחזק ומתעצם.
זה מסע מפשיט! מכל העצמי שלנו ולכן מעלה הרבה פחדי הישרדות מפני אובדן העצמיות, העצמאות, וכו. אובדן להיטמע באחד ולאבד את עצמי – כזה.

למה ככה?
אמרתי, יש שם שליחות. זה מסע אימונים מפרך, להכיל ריגשית את כל המנעד הריגשי האפשרי לאדם על שלל עוצמותיו.

אסביר קצת:
כשהיה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, בבית המקדש, ביום כיפור הכיפורים, היה עליו להחזיק בתוכו תדר מאוד גבוה לאורך זמן, תדר של אהבה, להשוות צורה עם עוצמת האהבה עצמה. מחשבה אחת לא במקום, ספק אחד קטן – והיה נשרף והיה צריך לגרור גופתו החוצה משם.
אז למי שבמסע הזה, תבינו למה ככ קשה לכם, למה עוברים פה פירוקים כאלו – ולמה אנו מכשירים עצמינו.

אני מאמינה בעומק ליבי שאפשר גם לעבור אותו בקלות, ושהכל נגזרת של כמה התנגדות לאהבה יש בנו כלפי עצמינו, או במילים אחרות, כמה אנחנו שונאים את עצמינו. ככל שהשנאה העצמית רבה יותר, כן יהיה לנו מסע מטלטל וקשה יותר.

את האהבה אפשר ללמוד ב 2 דרכים:
בדרך האהבה, הנועם והשלום,
ובדרך הפחד, ההתנגדות, ההימנעות, ההכחשה וההדחקה, הכאב, הסבל, הייסורים, היגון והאנחה.

זה מסע, שצורת ואופי החוויה שלו מוכתבים מכמה מהר ובכמה קלות אנחנו מסוגלים להרפות ולהתמסר התמסרות טוטאלית לאהבה עצמה על כל המופעים שלה! מכל הבריאה, מכל אדם, ובעיקר מעצמינו לנו, כמה האמונה שלנו שלמה באמת ובעיקר: עד כמה אנחנו אותנטיים! עד כמה אנחנו יודעים מי אנחנו באמת, אני הספציפית – מי אני? מה הקול שלי?

דעו, כי במשך החיים ספגנו לתוכינו ככ הרבה קולות שהם לא אנחנו. התנהלנו על הסכמה לקבל פירורי אהבה כי היינו בתודעת חוסר ומסכנות וקורבנות. דעו כי כל הקולות של כל אשר סביבנו, התערבבו בנו, שזה נפלא מבחינת האחדות, כי הכל אחד – אבל לפני האחד, חשוב ממש שנזהה את הקול שלנו.

כמה מהר אני מוכנה להכיר מי אני?
מי את, כינרת?
אם מפשיטים אותך מכל המלבושים (כל מה שאת מתביישת בו) ומכל הבגדים (כל מה שבגדת בעצמך), מה נשאר? מה אי אפשר לקלף ממך?

מבינים עכשיו מהו עירום ועריה?
מבינים עכשיו למה זה מאוד כואב? וקשה ומטלטל?
מי שמספר לכם שזה אורות וכוכבים – כן, יש רגעים שזה נוכח, רק כדי לתדלק את ההסכמה להמשיך לעבוד ולהאיר כל החשיכה הפנימית.

עכשיו אסביר בקצרה, למה זה מופיע בקבוצת מראות.

כל העולם מראה, של כל אחד. לא משנה אם הוא במסע להבות או לא. הכל מראה.
כשמדובר בלהבות, המראה היא חזקה מאוד, אין יותר מדוייק ממנה, כי הלהבה/הלהבון הם אתם בדיוק. אותה מערכת אנרגטית, אותה מערכת רוחנית, שמתממשת בשני גופים (זיכרי וניקבי).
גם כשהוא ההפך הגמור ממך: את מים, הוא אש – זו אותה התנועה ולכן יש זהות מוחלטת. הדואליות, אני אזכיר, היא אחדות. ימין הוא שמאל, ועליון הוא תחתון, ובפנים הוא בחוץ. אהבה נובעת מאהבה, גם פחד נובע במקורו מאהבה, גם הישרדות במקורה נובעת מאהבה…

עבודת המראות בין להבות, הכי הכרחית – אין אפשרות מבלעדיה.
כך שמי שבהכרח במסע להבות, חייב להיות בעבודת מראות.
ולא לשם להאשים: אצלך כאן ואצלך זה כאן ושם.
אלא כדי להתבונן ולרפא, כל אחד בתוך עצמו.
מתוך כבוד הדדי…
פונה לניקבי:
אך אם את עצמך לא מכבדת אותך, גם הלהבון לא יכבד אותך, כי הוא מראה לך אותך. תכבדי תתמכי ותחמלי עלייך, ותקבלי התנהלות זהה ממנו כלפייך.
תרדפי אחריו (=הוצאת אנרגיה החוצה.. ) הוא מעתיק ממך את התנועה, ויברח ממך. בשביל להתחבר, צריך להיכנס פנימה אלייך, ולרְצות אותך בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאודך, במחשבה, בדיבור ובמעשה. זו כל התורה על רגל אחת: ואהבת!
ופגשת כל פנימיותך פנים אל פנים, והשכנת שלום בתוכך, והלב שלך: שלם!

גילוי נאות:
אני במסע הלהבות מאז 03.2022.
עבודת מראות אני עושה בתוכי מ 2006

ומגיע השלב שגם מהחוקיות של מסע הלהבות, יש להיפרד ולשחרר. כי גם "מסע להבות" הינו תבנית. תבנית חזקה מאוד, תבנית שבלעדיה כנראה אף אחד לא היה עושה את העבודה הפנימית. אבל – גם היא תבנית.
וכדי להיות עירום ועריה מול ועם הבורא, יש להתפשט (בתרתי), מכל תבנית.
אז –
משחררים גם את המסע עצמו.
זה בדיוק השלב של לקפוץ לים סוף. לקפוץ למים. לבד!

אמרתי שזה מסע שמפשיט ממך את הכל,
כל החיים שלי השתנו לבלי היכר, אני עצמי – אינה אותה אישה שהייתי אז לפני 3 שנים (בכלל לא הייתי אישה, הייתי ילדה בגוף אישה וזה כלל לא קשור לכמה אנשים ניהלתי ועל כמה עשרות הייתי אחראית). נתלשתי (בכלל לא נתלשתי, נתנו לי מתנה, כדי להעביר אותי לתכלית ולייעוד שלי סוף סוף, מעל השולחן, ולא על הדרך כפי שהיה עד כה) ממקום עבודה בו עבדתי 10 שנים, ובו היה לי מימוש עצמי (שהסתיים לפני יותר מ 5 שנים, כי כבר ממשתי שם כל מה שהמסגרת איפשרה לי, והגעתי לתקרה ונתקעתי וכבר לא היה לי טוב), עברתי לעיר אחרת אחרי 17 שנים (אילולא הלהבון, זה לא היה קורה. הוא כח מפרק הרים ומשבר סלעים, והגם שאני מים, הייתי סלע קפוא ומשותק וכל החום ממנו, המיס אותי ושיחרר אותי לתוך תנועה, להוויה אחרת לגמרי ממה שהייתי), השגרה שלי אחרת, האנשים אשר סביבי – כמעט כולם חדשים (משתנה התדר בי, משתנים האנשים סביבי, הכל מתאים צורה וההרמוניה נשמרת תמיד ובהתמדה). הפנימיות שלי – שונה לגמרי.
הדבר היחידי שלא השתנה, הוא האור שאני והאהבה שאני.
הליבא.
הליבא תמיד נשארת כינרת.

מאחר וכל המלבושים והבגדים הוסרו, כמעט שאין לי עור… הכל נעשה מאוד רגיש, ריחות, מגע, אנרגיה, הכל מורגש… כל הווית העם מורגשת בתוכי, כמו גם כל התורה, אני חיה אותה בממשות בחיים שלי, ביום יום, בפעולות (היה רגיש גם ככה מאז שנולדתי – והכל הקצין ממש). אז זה שכמעט אין לי עור, הפך אותי למאוד חשופה, ולכן מאוד מסוגרת ומגוננת עליי, ומצד שני – בוקע ממני אור גדול מאוד לכל עבר. הסרת החציצות והמסכים – מאפשרת לאור עצום לבקוע ולצאת מתוכי, ולשפע לזרום עוד ועוד.


התכנים שאני מעבירה, מה שאני מלמדת, את הכל חצבתי מתוכי.

האם הלב שלי שלם?
הוא בדרך להיות, אני מאחה אותו, חלק לחלק, ואז מחליקה קצת, ואז מאחה קצת.

כשמשחררים את עבודת הבעל (משחררים לחלוטין את הלהבון, מחזירים כל האנרגיות פנימה), ועוברים לעבודת השם "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו", הכל משתנה.
הכל אחד.

למה אני בדרך התורה? כי זו היא דרכי, וכי שם מצאתי אור, וכי שם מצאתי אהבה… שם לא נטשו אותי, גם כשהלכתי בגיא צלמוות. גם כשידעתי רע, גם כשבחרתי רע… הבורא בחר שוב ושוב: לאהוב אותי, לאהוב את כינרת והוא תמיד הראה לי איך הוא אוהב אותי, אבל לא תמיד ראיתי. וביקשתי לראות, לפני 17 שנים ביקשתי לראות "גל עיני ואביטה.." ואח"כ ביקשתי לראות ההסתרה שבהסתרה.. עד שגילה לי וכשגילה, עלתה בי גילה – גם גלים של רגשות וכשיש בי גלים של רגשות, אני הוויית מים, אני בוכה, "ויצאו מים מן הסלע" ונמסה האבנית שהיתה על הלב והלב הופך ללב בשר, ועורלת הלב נכרתת במילה = באמצעות הדיבור הפנימי שלי איתי ואליי, דיבור טוב ואוהב.
והנה מצאתי את השמחה שלי, שאינה תלויה בדבר! התגלה לי, תודה!

"עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו:
אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו:
מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם:
כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי:" (שיר השירים, קודש קודשים)

ואהבת!

להבות,
בואו לעבודת מראות.