לפעמים, כשאנחנו במסע התעלות לאחדות האנוש והנשמה, ולאחדות הכל עם האחד, החיים המציאותיים שלנו משתנים. למעשה זה דיי הכרחי שיקרה, כי ככל שמשתנה הפנימיות, החיצוניות משווה צורה, כי ככה פועלים חוקי היקום, זהו חוק האחד.
ככל שאנחנו מחברים יותר את עצמנו, אל הפנימיות שלנו, ופוגשים פנים אל פנים את התכולה הפנימית, הלב מתאחה, ככל שיש יותר שלום פנימי, הלב יותר שלם.
ואז –
לפתע אנו מביטים רגע לאחור, וקולטים שכל החיים שלנו השתנו, הפנימיות שלנו השתנתה, ואולי אנחנו כבר לא מזהים עצמינו.
אצלי כך השתנה, בכל רבדי החיים: עיר אחרת, עיסוק אחר, פרנסה אחרת, דירה אחרת, אזור אקלים אחר, שגרה אחרת, חברים אחרים, ואני עצמי: אחרת.
ההשתנות הזו שהיתה ככ רצויה, לפתע פוערת עוד פער – כי זה כאילו שאני לא מזהה את עצמי. ומתחיל חיפוש אחר עוגן, אחר קרקע יציבה, אחר ביטחון פנימי וחיצוני (בתקופה שזה מה שכל העם שלנו עובר, כל אחד בצורתו שלו).
וכשאנחנו נאחזים בעוגן, זה מעגן אותנו, על כל המשמעות של זה, כלומר מצד אחד ביטחון, מצד שני משאיר אותי עגונה, מצב כזה של עם אבל בלי. לא כאן ולא שם – דבר שטרם הכרענו בו.
האם אתם מזהים מצב דומה בחייכם?
מה עבורכם יתיר את העגינות? (מה החלק שנעלם בי/לי מפניי?)
איך זה אצלכם?
Deep Water Path: Public 