מפער לרפא

הפערים הם חללים, וכשיש חלל נכנסים: פחד/חרדה, או אהבה.

הפחד/חרדה מגבירים את החלל, הנפרדות והפער (בפנימיות שלנו: פער זו הרחקה, קשרים סבוכים של אחור לאחור ש"לא רואים אותי").

אהבה וחמלה ממלאים את החלל ומאחים אותו חזרה לאחד.

הפער פורע, משתולל בנו, מכניס אותנו לטלטלות ומצבים מאתגרים.
ריפוי מאפשר לנו להשלים עם הדברים, לקבל אותם, להשלים בנו את מה שכביכול חסר, ולהשיב השלמות.

כשהלב שלם – יש הרמוניה והשפע זורם.

איך הופכים את זה למעשים?
מרככים הקצוות, מתעדנים, מכירים תודה על הדברים שהכי קשה לנו בהם, גם אם אנחנו לא מבינים, לומר עליהם תודה מכל הלב! (משלא לשמה יבוא לשמה, וישלים לשלם המלא). מכניסים חמלה וסליחה.

ומי שלא יודע מהי חמלה?
יחפש היטב בתוך עצמו, מה נוגע לו בלב, מה מזיל לו דמעות – מה נוגע בו.
הכאב והסבל הכי גדולים שלנו הם על הנפרדות שלנו מעצמנו, מהלב שלנו, שכן יש עליו אבנית. ביהדות קוראים לזה עורלת הלב, ויש למול אותה… משמע באמצעות המילים שאנו מדברים לעצמינו בקול או בשקט בלב – הדיבור הפנימי הזה שאף אחד לא שומע, לפעמים אפילו אנחנו לא שומעים אבל הוא שם – מחלחל פנימה למקומות הכי עמוקים –
– מהו הדיבור הפנימי שלי איתי?
– האם אני מדברת דברי נועם איתי, או דברי ביקורת?
האם אני מאחה בתוכי, או פוערת פערים ומחוללת חללים, במקום לחולל בריקודי שמחה?

אנחנו לקראת חודש אדר בו "מרבין בשמחה".
אנא,
בואו נכין את הלב שלנו לשמוח, בואו נבחר שמחה בכל רגע ורגע, לא משנה מה (מותר לנו להיות עצובים, ובכל זאת, להחזיק שמחה בלב גם – ולו רק מהפריוילגיה להיות עצובים).

בואו נהפוך הנגע לעֹנג ונזהה המתנה שיש לנו בכל דבר שאנו חווים.
האוטומט הולך ליללנות, מסכנות, קורבנות – נסו לזהות כשתלונות עולות,

* ראשית, רק לראות.
* אח"כ לראות + לומר תודה (גם אם אני לא מבינה).
* אח"כ לראות + לומר תודה + לשאול את עצמי: מה זה מלמד אותי? מה המתנה? מה נפלא בזה?
* לזהות את זה כחלק בתוכי, זה שלי, זה ממני. וזה נובע מתוך אהבה.
* לאפשר ללב לקבל לתוכו את החלק האבוד חזרה פנימה.
* לחבק אותי (אתכם הכוונה :- ) )
* להודות לפנימיות, לתבונה, לאחד – על כל מהלך האיחוי הזה.

ברוכים תהיו באחד שאנחנו.