ריקוד של אור וחושך, אהבה ויראה

"הכל חושך, חושך אחד גדול, למה לא רואים פה את האור?? הכל חשוך לי, קר לי, לבד לי, נטוש לי, נפרדות לי, חשה דחויה, כואב לי כ"כ, עצוב לי מאוד, אֶבל, יגון וצינה, צנינים הכל! שמישהו בבקשה ידליק את האור! גם חימום לא יזיק, וחיבוק מכיל ואוהב, הכלה לה לה"

מי מזדהה עם זה ^ ?


למה הדבר דומה?
לאדם שיושב בחדר והתריסים שלו מוגפים, והוא בוכה שאין לו שמש!

בואו נדליק ונאיר לכל מי שחשוך לו ובו:

הכל עיניין של נקודת מבט,
סידור ויישוב הדעת,
תשומת לב: היכן שתשומת הלב שלי נמצאת, שם הווייתי.

המנגנון של חושך ואור, הוא מנגנון תבוני חכם ומלא בינה, וחשוב להבין אותו ואת אופן הפעולה שלו.
אור קיים עבור החושך והחושך קיים עבור האור.
בתודעה של נפרדות, אנחנו רואים "או-או", משמע או אור או חושך (או ביחד או לחוד, או עם או בלי… וכו')
בתודעת בינוניות (ביניים, קו אמצע), מבינים איך כל אחד משרת את האחר, איך אור משרת חושך ואיך חושך משרת אור, רואים צללים… כדי לראות צללים צריך גם אור וגם חושך: "גם-וגם".
בתודעת אחדות, רואים את הכל מואר : ) גם את החושך רואים כאור – איך? מתבוננים ורואים מה היתה ההשפעה: "אחד".
כשמעבירים דבר במסנן ההשפעה "איך זה השפיע עליי" מתחילים להבין איך הרע הוא טוב!

[בסוגריים אציין כי אם אנו מסכימים על האקסיומות: יש בורא לעולם, אין עוד מלבדו, זה עולם של יש, אין איננו, וכל היש אהבה הוא, הרי שהכל תמיד משפיע אהבה בשפע! הכל הוא טוב ומייטיב לבריותיו, ולכן השאלה היא: איך דבר השפיע עליי, משמע מה השפע שקיבלתי ממנו, מה המתנה].

שיתוף:
אדם קרוב אליי, לפני כמה שנים טובות, אושפז בבי"ח. זה קרה בתקופה שהיו הרבה מאוד טרגדיות בחיי אחת אחרי השנייה (אז, כיניתי הכל טרגדיה כי הכל היה מאוד טרגי ודרמתי). ושאלתי עצמי, מה אני לא רואה, מה אני מפספסת לראות, מה מוסתר ממני (וידעתי שגם אם אגלה את המוסתר, יש נסתר ממנו: "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, גם שם אני עומד" (נחמן), זה כמו מטריושקה.. "בבושקה" עד שמגיעים ללב ליבם של הדברים. לליבא! 
כשממש ביקשתי מהלב לראות, התחילו להראות לי, והתגלה לי מה היה טוב בזה. אותו אדם שאושפז, היה מתקשה לקבל (בעיקר אהבה), ועצם אישפוזו, לימד אותו לקבל אהבה, מסירות, איכפתיות ודאגה לו. לשאלה: איך הדבר השפיע עליו – השפיע טוב, הגם שעל פניו זה נראה רע "אישפוז" בבי"ח.

זו דוגמא רק כדי להבין את המנגנון כדי ללמוד לעבוד איתו.

אז למה לא רואים???
– כי אין אור!
תדליקי את האור!
– מדליקה מדליקה!.. להבה….הכל דלוק ומודלק ודולק וגם דלקת… גם דולקת (אחריו.. – כבר לא)… חגיגה:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר" (בראשית א')

יפה, אז יש לנו אור, והנה נכנסת גם הראייה והיראה, תראו:
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב;" אור = טוב.
יראה, אסביר בקצרה שזו הדרת כבוד, לכבד מרחב, לכבד רווח, לכבד גבול (הפך מחיבור ודבקות >> רווח, מרחב).

"לאהבה וליראה את שמך" (חסד+גבורה) איך גם יראים וגם אוהבים ביחד? זה הרי או או..
בדיוק אותו דבר! חוק הכלים השלובים!!! מתוך אהבה מכבדים מרחב ורוחשים כבוד לאחר, לבן/בת הזוג, לכל בריה (ולבורא): "מתוך שאני כל כך אוהבת אותך, ורואה אותך, ואת אינסופיותך, חכמתך, בינתך, הוויתך, הרייני יראה מפניך, רוכשת לך כבוד, ומכבדת את המרחב שלך, הבחירות שלך, תודעתך, העדפותיך וההחלטות שלך, החירות והחופש שלך." כזה!

נמשיך:
"וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה" (דברים ל"א).
ולכן.. "גם מאחורי הדברים הקשים עומדים עליך, אני עומד, אני עומד, אני עומד.." (נחמן, על ההסתרה שבתוך ההסתרה).
מבינות, למה חשוב להפנות הכל לבורא ולעשות העבודה הפנימית מול הבורא? למה זה צריך להיות ביני לביני? ב-ד' אמותיי, מולי, להשיב עצמותי לעצמי = אותנטיות.
הכל אני, הכל מראה שמראה לי אותי.

כשאנחנו ב-רע, אנחנו עיוורים, אנחנו ברע, בחשיכה, אנחנו סומים, לא יכולים לראות, כי אין אור, כי אנחנו בחשיכה, אנחנו ב-רע. התודעה סגורה, נעולה, בתוך תהום רבא.

"הראייה נעשית סתומה ולכן מסתתר מפנינו" ראייה סתומה, סתום ומסתתר:
סתום = שאינו פתור, שאינו נגלה.
סתום = תקוע, כמו סתימה.
מסתתר = אינו נגלה, צריך לגלותו
לגלותו = לגאול אותו מגלותו, להעבירו לגאולה…
וזה אומר לגלול מעליו את הגולל = לפתוח אותו,
ואז יכול להתגלות בפנינו "גל עיני ואביטה".
בגילוי = שאינו מכוסה, שאינו מופרד, שהוא נראה, שיש עליו אור, שהוא הואר (הפך לטוב). גילוי לב.. חשיפת הלב, המסת האבנית שעל לב האבן, ריכוך, התעדנות שיש לשמור עליה (גן העדן, שיש להגן על העדינות).

"אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי …" (תהילים ל"ב) מסתתר…

מי שמייצר את ההסתרה, אלו אנחנו לעצמינו – בעצם השהייה ברע, בחשיכה (וזה בסדר, באנו לחוות גם את זה, מותר להיות ולהתפלש שם ככל שנחפוץ "בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו" אם רוצה להיות בטומאה, שהיא אטומה לאור – פותחים לו. אם רוצה להיטהר מסייעין אותו… זו המשמעות של "משביע לכל חי רצון…" = משפיע שפע ומזין את הכל)

מה אני מבינה מכל זה? זו הזמנה, בוא תגלה אותי… כלומר הזמנה לגלות את הבורא – בכל מכל כל…. 

כשאנחנו לא מבינים משהו, הדבר דומה לאגוז: 
אגוז הוא קשה, אם נוגעים באגוז אחד מתוך ערימת אגוזים, כל הערימה נשפכת ונעה ומתגלגלת, מתגלית, גלויה!
מתגלגלת = מתגלה… מגלה כל הגילגולים = כל התהליך, מראשית עד אחרית, השלם המלא, מקצה עולם ועד קצהו.
והגילוי, הוא הסרת הלוט, הסרת הכיסוי, הסרת ההסתרה, הסרת החציצה, הסרת הנפרדות… וכשמסירים הנפרדות, יכול האור להאיר.

היכן יש בי נפרדות שעליי להסיר החציצות ממנה?
נכון!! ביני לביני. בפנימיות, בעיקר בהסכמה שלי לפגוש את עצמי פנים אל פנים, את הרגשות!! כן. להסכים להרגיש, להיות באותנטיות, להיות אני!
להיות בעירום ועריה, בהתייחדות וייחוד איתי ועם בוראי.

עוד דבר קטן לקינוח, בנושא של אור וחושך:
איך הם משרתים אחד את השני? אסביר.
תארו לעצמכם שבבת אחת הייתם נחשפים לאור גדול, למשל קרן לייזר ישר בעיניים – זה כואב ממש, נכון? האור כשאינו מותאם, עלול לעוור, לשרוף (תארו עם הלייזר.. קרן לייזר) ולשם כך קיים צמצם אור, לצמצם אור קוראים חושך. כשאור וחושך עובדים יחד, הם מאפשרים לנו חשיפה מבוקרת לאור במידה שמגינה ושומרת עלינו ולאט לאט מרגילה אותנו לעוד אור, מה שמכונה בשפה המדוברת: השגחה! הכל מובנה ומושגח בהתאמה. 
אולי כעת החושך נראה קצת פחות אוייב ויותר אוהב?
זו דוגמא מצויינת ל-איך לטוות את החושך לאור, ביחד! 
זוהי הלכה למעשה: אחדות הניגודים, וזה מה שמעלה את הדואליות חזרה לאחדות, ומאחה, ומלחים, ומחבר!

מתנצלת על דחיסותם של דברים, אך צו השעה דורש זאת, סליחה!
תתעמקו ותהגו כל אחד כפי הכלי ויכולתו להכיל.

שנהיה כל ישראל חברים זה לזה!
זה הדבק והדבקות שלנו: ואהבת!