ממתינות לאיזו תנועה שתתרחש, לחמלה, לחיבוק, להכרה, ו-שיראו אותי, וכל מה שעברתי, גם לאלו שמרחמות על עצמן, שחשות במסכנות, וקורבנות, בסבל הנוראי שעברתן/עברנו.. שחשות חוסר, ריקנות, אי ידיעה, חוסר אונים, בושה, פציעות בדרגות שונות, הצפות ריגשיות, מנטליות… לכל אלו ש – לא יודעות אנה ולאן… ולמה.
אני מדברת איתכן (ואליי) מעמקי ליבי.
המסע הזה (אחד מיני צורות נוספות להתעלות), הוא מתנה.
הוא מתנה מהנשמה והבריאה.. לכל אחת ואחת להכיר את עצמה פנים אל פנים.
זו הזמנה ללמוד ולהעמיק בגוף ובנפש, בהוויה, בבריאה עצמה, בשאלות מהות ועומק.
זה מסע של להתקרב לבורא, למקור האהבה עצמה.
השלבים של החיבור-"ניתוק" לימדו אותי להתחבר לעצמי חזק יותר.
הטלטלות לימדו אותי להיות יציבה איתנה וחזקה.
הפירוק לימד אותי להיות שלמה.
אובדן החיים לימד אותי להפסיק לפחד מהמוות.
המוות לימד אותי להפסיק לפחד מהחיים.
האור לימד אותי להפסיק לפחד מהחשיכה,
והחשיכה לימדה אותי להפסיק לפחד מהאור.
העצבות התהומית, לימדה אותי את השמחה.
המוות הפנימי, לימד אותי חיוּת.
העיוורון שלי את הדרך, לימד אותי לסמוך על הבריאה.
העדר האמונה לימד אותי להאמין.
והדברים בהם האמנתי, לימדו אותי להפסיק להאמין ולהטיל ספק.
האמת לימדה אותי מהו שקר ושקר לימד אותי את האמת.
לבד-ביחד-לבד תלות, הישענות, היצמדות, אחיזות – לימדו אותי עד כמה אני זקוקה וצריכה אותי.
הפציעות והחבלות, השיפשופים וההתחככויות לימדו אותי להיות אבא ואמא הכי טובים שלי לעצמי… ככל שהצטרכתי.
הכאב, התהומות, החשיכה שביקרתי בה – לימדה אותי להאיר.
הלבד, לימד אותי לשמוע את הבריאה כולה מהדהדת באוזניי בהתמדה.
הקול שלו לימד אותי להקשיב לקולות שלי.
הלבד לימד אותי לראות את הקולות! (הרגע, היום, עמדנו בהר סיני וקיבלנו את התורה כולה – לא שמעתן?? אנכי! ה' אלוקיך, לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי.. כָּבֶּד! את אביך ואת אימך = מי שהייתי לפני רגע שילד את מי שאני כעת)
ההתנהלות שלו מולי, לימדה אותי לעבור מביקורת לחמלה וקבלה.
הנוקשות והחומרה לימדו אותי להתרכך ולרכך ולהתעדן.
הדיבור הבלתי פוסק שלי, לימד אותי לשתוק.
ולהקשיב!
ולעשות מקום בתוכי!!!
במקום בורות של חוסר, יש כעת מקום בתוכי.
המסע, הוא מסע לקבל את הבורא בי, בתוכי בכל הוויתי.
אתן קולטות?? הבורא לעומת להבה…
כל עוד אני מתנהלת מול הלהבה מתוך תודעה של חוסר, אני בנדנדה.
כל עוד אני בהתנהלות מל הבורא, אני במסע מילוי מתמיד.
ללמוד את הבורא – כן.
הזוגיות שלי היא עם הבורא.
התשוקה שלי היא לבורא.
(יכולות להחליף את המילה הזו אם היא צורמת לכן, ב-אהבה ללא תנאי, הוויית אהבה שלמה ומלאה, אינסופית).
זה לעמוד מול הבורא עירום ועריה… ממש כמו שנשמות שיוצאות מהגוף עולות ועומדות ואין היכן להסתיר – כלום ושום דבר… לא פצע, ולא צלקת, ולא צרימה.
להיות ישרה עם האור.
לעמוד פנים אל פנים מול מלוא הווייתי, ולראות היכן יש בתוכי עדיין כעס כי שמתי האגו שלי קודם. היכן יש גאווה מיותרת, והיכן לא השוויתי עדיין צורה עם הבורא עצמו.
מי שרוצה להעמיק את הדרך הזו, ממליצה ללמוד את תומר דבורה (עם פירוש של הרב שיינברגר) כדי להבין לאן צריך להגיע, מול מה להשוות צורה… י"ג מידות הבורא (אולי אני צריכה ללמד את זה כאן..).
כשתנהלי את השיח הבא שלך מול הבורא, ותבקשי ממנו זוגיות, הוא ישאל אותך לשם מה את רוצה שאתן לך אותו.
כדי שתאכלו אחד את השני ותשרפו אחד את השני?
כדי שימלא בך בורות החוסר?
לשם מה את רוצה בן זוג?
כדי שמישהו יפתח לך את הדלת, יזרוק זבל ויקנה לך פרחים? או ידפוק מסמקים בקיר ויתקן את האסלה והסתימה, כדי שיהיה עם מי לריב? כדי שיהיה ממי לבקש "ממי, תביא לי.."?
אם את חושבת על עצמך, וזה לשם הנאתך, אומר לך בצורה פשוטה שזה מתנהג כמו חור שחור בולע כל, או במילים אחרות – לשם הרצון לעצמי – זה לא יקרה.
ואם את בוחרת להשוות צורה עם הבורא, הרי שזה כדי להשפיע ולתת.
וכדי להשפיע ולתת, עלייך ללמוד את הצד השני ואת הצרכים שלו, התנועות שלו, הלב שלו, ולעשות חורים (מקום) בך שיתאימו לבליטות שלו (החוזה מלובלין).
כל עוד התנועה היא למלא בי, הרי שזה הרצון לעצמו, ולכן לעד זה יכלה עצמו וירחיק.
כשהתנועה הופכת להיות כדי להעניק ולהשפיע, כדי לתת, כדי להיות בשירות, הרי שזו השוואת צורה עם הבריאה.
זה מסע של ללמוד את חוקי הבריאה על בוריים, ולקיים אותם, בכל רמות התודעה ובכל פינה נסתרת ומול ועם כל אדם, בכל סיטואציה.
המסע הזה הוא מסע מקודש, ואולי צריך לדבר ביום מן הימים על הקדושה שבו, ולהסביר אותה. להסביר משמעות החיבור הזה.
כשלהבות מתחברות, יש כח חיים עצום באהבה שלהם כשהיא מוכלת.
הם הופכים לאחד.
וזו תהיה התחלת התנועה לאחדות ישראל.. ואח"כ של העולם…
כשהיה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, ביום הכיפורים, היה עליו להחזיק תדר גבוה מאוד של אהבה ללא תנאי ושמחה עילאה, בצורה יציבה מאוד, מחשבה אחת לא במקום, ננומטרי של ספק – והיה נשרף והיה צריך לגרור גופתו החוצה משם.
אלו העוצמות שאנחנו מדברים עליהן כאן… זו גם אחת הסיבות לעוצמות הקיצוניות של רגשות שעוברים במסע הזה – חלק מההכשרה היא גם של הגוף הפיזי והריגשי להיות יכולים לשאת תדרים חזקים כאלו.
נושא נוסף לעבודה פנימית היא כנות יושרה ואותנטיות… אי אפשר לעמוד מזוייפים מול הבורא… זה לא יעבוד.
ככ קל לנו להחליק וליפול לבכיינות, למסכנות, לדמעות, לצער ליגון ולאנחה, לרחמים עצמיים על עצמינו – מי שהלכה פנימה לתוך הרגשות האלו, כנראה מצאה את המקור, באהבה עצמה, זו רק הצורה, עקומה וצריך ליישר אותה קצת. כל אלו מופעים של אהבה.
ואת דרך האהבה אפשר ללמוד באמצעות אהבה, או ע"י ההפך שלה, ע"י ייסורים, שיעורים אם תרצו. דרך הסכמה או דרך התנגדות. בשכל קל להבין, ברגש קשה יותר.
ההזדהות החזקה שלנו, היא עם האנוש שאנחנו, ואנחנו שוכחות שזו נשמה שיש לה גוף, ולא גוף שיש לו נשמה.
חיכינו חיים שלמים וגילגולים אינסוף לרגע האחדות הזה, כל אחת והסיפור שלה, כל אחת והצורך שלה, וכשהוא כבר הגיע – הביא איתו את המסע הכי מפרך שיש.. ושמו אותנו ב HOLD… (שמנו עצמנו..). נכנסנו לכל משחק הדחייה-קבלה.
וה"ניתוק" הארוך הבלי אפשרי הזה…
מזמינה אתכן להתבונן מה קיבלתן מזה שזה דווקא ככה.
יכולה לשתף אתכן, שככל שהניתוק היה חזק יותר, כח הרצון שלי התחזק גם.
נכון שבהתחלה זה יצר את הרדיפה.. אבל לאחר מכן זה יצר בי כלי עצום להכלה של רצון מאוד חזק.
וכעת, כשהרבה חשיכה כבר התפנתה מבפנים מתוך העבודה הפנימית – יש היום כלי הרבה יותר גדול ומאפשר – להכיל את העוצמה, הכמות והאיכות של אהבה כזו… כי כשפגשתי אותה לראשונה – לא היה כלי…
חשוב להבין שיש פה מערכתיות חכמה ותבונתית מאוד מאוד..
המרחק שיצר "ניתוק" איפשר לבנות רצון עצום… וכשמנתבים אותו נכון, הוא כבר לא כלי, הוא הופך לצינור, הרצון הופך לצינור.. וצינור יכול להעביר אינסוף… כי זו הכמות והעוצמה של הדבר שעומד פה על הפרק.
יש שם קול מבפנים שצועק דיי להתבכיין כבר, קבלי כל מה שעובר בך, הכירי תודה גם אם את לא מבינה, דעי כי אין דבר שהוא אינו אהבה, וכי נוהגים בך בכפפות של משי ובעדינות הכי מעודנת שיש בבריאה.
חשבתן על מה עבר הכד הזה שעומד שם בבית המקדש? מה הוא היה צריך לעבור כדי להגיע למקום אליו הגיע ולשימוש שלו?
הוא היה קודם כל בבוץ, לשו וחבטו אותו, סובבו אותו ממש חזק על אובניים, חתכו אותו מהשורשים שלו, וזרקו אותו למשרפות להישרף כמה ימים ולילות, אח"כ הקפיאו אותו, ואז חרצו בו צורות, ממש בגוף שלו, ואח"כ אטמו אותו בצבע ולכה, ואפו אותו שוב.. זה הכד, כד השמן, שמשמש בבית המקדש.
המתנה והברכה הכי חשובה בעיני במסע הזה לברך אתכן, הוא הרפייה הסכמה וקבלה.
אנחנו בזמן בו על השכינה (אנחנו!) לקום ולצאת מהעפר שהיא מתפלשת בו.
"לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם אות י ואות ה באות ו ואות ה ביחוּדָא שְׁלִים (יהוה) בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל ולאקמא שכינתיה מעפרא ולעילוי שכינת עוזנו.."
לשם ייחוד ואיחוד הקדוש ברוך הוא עם שכינתו, באהבה וחמלה וחמלה ואהבה לאחד השם י.ה.ו.ה באיחוד שלם, ולהקים השכינה מהעפר (העצבות, וכל המלבושים המיותרים..)
ולכן:
"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח."
את מבינה מה התפקיד שלך ??? יש לך אור אלוהי לשאת בקירבך, ולממש ולהגשים כאן. בזה צריכה להיות מלוא תשומת ליבך.
ואם את באהבה ואיחוד שלם ומלא עם הבורא, הרי שמה שבאמת נכון ומייטיב, יתממש (וזה לא לך ולא שלך לקבוע מה לטובתך הנעלה ביותר – זה תפקיד הנשמה והבורא, לכן – בבקשה בבקשה, הסכימי להרפות, ותתמסרי לאהבתך שלך בתוכך לך, במשמעות תהיי אבא ואמא הכי טובים שלך לעצמך, אהבת אמת שלמה ומלאה והכרה בערך, ובאורך מתוך ענווה).
סליחה אם אני נשמעת מטיפה.. זה בעיקר ניסיון להעיר את קול הגאולה הפנימי של כל אחת מאיתנו… ולהעיר לתכלית הגדולה לשמה נתכנסנו. לצאת מתודעת אני, ולעבור לתודעת אנחנו. לחשוב ב-אנחנו. הניקבי … קיבל כמויות עצומות של בינה, ובבינה וההבנה מאפשרות את החזקת כל המבנה… אנחנו מחזיקות את המבנה השלם. בבקשה להתבגר, יש לנו אחדות לממש (וזה מתחיל בתוך כל אחת מאיתנו בה קודם).
שבוע מבורך וטוב לנו
Deep Water Path: Public 