אשלייה

נכתב ב 09.02.2025

אשלייה.

בואו נדבר על זה קצת, טוב?

אשלייה, היא שאלת האמת והשקר, מה אמת, ומהו שקר.

אשתף איתכן את האמת שלי, זו שאלה שיש עליה אינסוף תשובות: כמספר המתבוננים ב-אמת – כי האמת נמצאת בליבת כולנו וכולנו מסתכלים על אותה אמת אבל כל אחד מתבונן בה מנקודת מבטו ולכן כל אחד רואה אחרת, והאמת השלמה היא חיבור של כל האמיתויות כולן (משמע, אולי: אין באמת שקר : ))) ).

זו התשובה שמצאתי עד כה – עבור הבינה.

עבור הלב וההרגשה – אמת היא מה שמרחיב ומרווח את הלב,

וההפך – הפוך (מכווץ ומתכנס).

ועבור השורה התחתונה (עבור מי שהפוסט ארוך לו/ה):

אמת היא אהבה

*

זה נשען על חוקי יקום וקבלה:

יש בורא לעולם

אין עוד מלבדו

משמע יש רק אותו

והוא עצמו, הוויית אהבה משמע כל אשר קיים, אהבה הוא (גם כשזה לא נראה ומרגיש כך).

כל עוד אנו רואים בנפרדות, חושך ואור, אמת ושקר – אנו לא יכולים לעבור לאחדות. כשנראה גם את החושך והשקר כמופעים של אהבה – נוכל להאיר הכל, לאמת הכל, ולאחד הכל בכלליות.

העבודה הפנימית היא טווית החושך לאור, והשקר לאמת.

אולי צריך קצת לדבר על מהו בעצם שקר:

העולם הנוכחי שלנו, עולם העשייה נקרא "עלמא דשיקרא" = עולם השקר: עולם (הֶעלם שנעלם), שקר (שהתקרש, נקרש, התמצק. בכל מקום שהאנרגיה דחוסה/חמורה, היא הופכת לחומר, להתקרשות, שאינו אוורירי, שאינו אור – הפך מאור).

וחשוב להבין שהחומר עצמו הוא כלי לאור (כלי = שמתנגד לאור) לכן יכול להכיל אור. הבינו, שהכל הם מערכות שעובדות בסינרגיה, בסינכרון ובהרמוניה, ומקור הכל (כולל הרגשות הקשים והאתגרים) – אהבה!

נחזור לאמת, שקר ואשלייה.

אשלייה, היא הקרנה מסוימת, תפישה שאנחנו מחזיקים בה, שאין בה ממשות, אבל חלק בפנימיות שלנו חי אותה כאילו היא כן ממשית. מאחר והתפישה שלנו לא מבחינה בין ממשי ושאינו ממשי (דוגמא: אל תחשבו על פיל סגול), המציאות הפנימית שלנו יכולה להיות "באוויר". משמע, אנחנו יכולים לחיות בדימיונות על כל מיני, שאינם חלק מהמציאות שלנו, ולחוות את זה כמציאות (עיצרו ונסו לברר לעצמכן מה אשלייה בחייכן).

התנועה של האשלייה, היא הקרנה שצורכת אנרגיה לתחזוקה (מוכר לכן? הדמיונות של מה הוא ימלא לי בחיים שלי, ואיך זה לחיות איתו, ומה ואיך נעשה ונהיה, ומה הוא יעשה לי, ומה אני אעשה לו.. ).

מוכנות לעוד צעד אחד קדימה?

האשלייה שדורשת תחזוקה אנרגטית כדי להזין עצמה, היא בעצם הוצאת אנרגיה החוצה – אנרגייה שאנחנו צריכות אותה מאוד!! לתחזוקה פנימית בעיקר ריגשית מול כל התכולה שעולה – והזליגה האנרגטית הזו, מחלישה ועלולה לעכב אותנו בדרך להתעלות, בדרך שלנו להגשמה.

האשלייה יוצרת סבל גדול כי היא מייצרת פער בין חומר לרוח ולא רואה אותם כאחד.

כל היסודות משתתפים בה:

האש – התשוקה הופכת לשריפה וכיליון או לכעס ומדון, אשמה והאשמה.

המים – ההשתוקקות הופכת לתיסכול וכיבוי החיוּת כי היא לא מתממשת, ואז גם אש היצירה נכבית כשנדרש מאיתנו לייצר, ליצור ולברוא את החדש).

העפר – הפערים בין רצוי למצוי מייצרים עצבות וכאב (אני נוהגת לכנות את זה "ביצות הצער של מורלה הזקנה" מהסיפור שאינו נגמר, כי טובעים שם בתהום רבא של עצבות, וגם כך כח היצירה והתשוקה כבה.

אויר – הכל באוויר! הכל תקוע באוויר ולא יורד להגשמה!!! ובמקום לנשום ולהתחדש, הנשימה נתקעת פיזית בגוף ויש חסימות ריגשיות, פיזיות ואנרגטיות.

מבינות?

כל אלמנט שנועד להטיס אותנו במהירות האור אל האור שאנחנו – למעשה הופך למעכב. אבל אל דאגה – כי גם זה חשוב, ומתנהג כמנגנון תמיכה מופלא של אהבה של הבריאה אלינו. הסברתי פעם: תארו לכם שהכל היה מואר בנו בבת אחת, היינו כסומים, וכואבים מאוד בעיניים! ולכן הכל נעשה בשלביות ובהדרגה.

*

עד כה תיארתי את האשלייה אצל הניקבי שמפנטז עליו, ורוצה חיים משותפים וזוגיות ארצית וכו…

***

היא, מדמיינת מציאות

הוא, חי במציאות מדומיינת

***

איפה האשלייה אצל הזיכרי?

אולי הוא כבר בנה חיים (אולי גם היא? משפחה, ילדים.. זוגיות) – אולי טוב לו בחיים האלו, ויש משפחה, ונוחיות ושגרה ויציבות ויסודות טובים (יותר או פחות) ולפתע מגיעה סערה לחייו וזה מעלה טלטלה גדולה במיוחד אם היה רדום קודם למהותו הרוחנית.

הוא – שאולי יותר בא מעולם העשייה והחומר, עלול לגלות שזו כשלעצמה אשלייה, כי אולי היא חסרה את האהבה השלמה המלאה. אולי כל מה שהוא חשב שזו אמת, אינה ככ אמת?

היא – שאולי יותר באה מעולם הרוח, מגלה שבנתה לעצמה עולם רוח שלם שחסר הממשות והארציות… והיא בפנטזיה על זוגיות איתו.

אולי אתם כבר מבינים לאן זה הולך, נכון?

על כ"א לעבוד עם האשלייה בה הוא מחזיק ואוחז ולאפשר להרפות מהאשלייה.

להרפות מהאשלייה מתאפשר כשאנחנו בוחרים לא להבין, ולקבל, ולהתמסר ולהשען לגמרי על הבריאה.

ואם קופצות שאלות של אחריות – מהי בעצם האחריות שלנו?

האחריות של כולנו, היא לחיות, להרגיש ולממש אהבת אמת.

ואחרי כל השיח הזה בנושא –

מה צורתה של אהבת אמת ממש? מה היא צריכה להכיל בתוכה, איך היא נראית, איך היא מרגישה, איך היא מתנהגת ואיך היא מתממשת?

בנימה אישית:

מהמקום בו אני נמצאת, ואחרי שדבקתי "במסע הלהבות התאומות" בדבקות עילאה מספר שנים, הפנימיות שלי מבקשת לשחרר גם את התבנית הזו… אם ההתעלות לוקחת אותי לשלם המלא, ולהכיל חירות שלמה ומלאה, ולהיות אישה שלמה ומלאה – הרי שגם התבנית הזו צריכה להשתחרר "בלי ציפיות וללא עין צופיה".

מהמקום בו אני נמצאת, אני בהכרת תודה עמוקה מאוד, משחררת כל האשליות שהחזקתי בהן על אחרים ועל עצמי ועל היקום, ומסכימה לעמוד כאן במקום הזה, וברגע הזה, מבלי לדעת שום דבר.

אני האנוש, לא יודע את הדרך, הנשמה שלי כן יודעת.. היא יודעת היטב מה יהיה הכי נכון וטוב עבורי, ומה יביא לי הכי הרבה התפתחות – ואני מתבקשת להרפות לידיה ולסמוך עליה (שתכלס זה לסמוך גם עליי).

אם אני מבקשת לקבל לתוכי את החדש, החיים החדשים, התודעה החדשה, העיסוק החדש, הצורה החדשה, התנועה החדשה, ההתעלות, השליחות שלקחתי על עצמי עבור הבריאה, הרי שכל המטען הישן צריך להתפנות ולהשתחרר.

אז –

מהי אהבת אמת עבורכם?