מילים של אהבה, מסע

זר לא יכול להבין את המצב הזה.

מי שלא במסע, לא יכול להבין את המצב הזה, אין כלים להבין מסע כזה אם אתה לא במסע.
זה מסע מפרך. זה מסע של לבד, מאוד מאוד לבד. הכי לבד שיש (רק עם כל הבריאה כולה).
וכשהכי צריך תמיכה, התמיכה היחידה היא מן הפנימיות ומהבריאה, כי אין אפחד ושום דבר בחוץ…

וגם כי אפחד לא מבין.
אני גם ככה  "לא רגילה"… ואת מה שבאמת מתרחש בי, יש רק 2 שיודעים, הוא, והבורא.

החיים כמעט על כל רבדם, השתנו לבלי היכר, אני, לא אותה אני שהייתי. וכשיש יותר מידי שינויים מאוד מהר, הכל נעשה לי זר – הכל מלבד הלב שלי והדבקות שלי שהפכה חזקה יותר ויותר עם הבורא ועם הפנימיות שלי.

רוב חיי הייתי לבד, והרבה שנים מיררתי בעצב ודמע על זה והיום אני מכירת תודה עמוקה מאוד שהבריאה לא כלאה אותי בשום מקום כפי שאני רואה שכלואים סביבי. אני מודה לבריאה שחסכה ממני להתמודד עם ככ הרבה, ועטפה אותי בתענוגים. ישנה רשימה אדירה של דברים בחיים שלי, שבכיתי ומיררתי עליהם ככ הרבה שנים… ולא הצלחתי לראות את המתנה העצומה והשמירה שקיבלתי שם, והודות לבריאה אני מזהה עוד ועוד דברים כאלו, עכשיו ומבינה הרבה יותר טוב, למה נשמרתי לבד.

בתוך 3 שנים, כל חיי השתנו.
אחרי שגרתי 17 שנים בדירה, בעיר, עברתי דירה ועיר, אפילו אזור אקלים אחר, חבל ארץ אחר.
אחרי 10 שנים במקום עבודה בטוח, יציב, מתגמל, מעשיר, ששמחתי להגיע לאימפריה שבניתי שם במו ידיי – הכל נעלם (סגרו).
אני ידעתי בתוכי שהצעד הזה יגיע, כשנה לפני שהגיע.
על המסע הזה, קראתי ולמדתי הרבה מאוד. זכיתי שהמידע הגיע אליי בערך כחודשיים אחרי שהגעת לתודעה שלי, כי שום דבר אחר לא הצליח להסביר לי מה קרה לי/לנו. לא ידעתי על זה קודם.
זה מסע מטלטל מאוד. שמפרק את כל היסודות ומציף ישר לפרצוף ללב ולרחם את כל הפציעות שטרם רופאו עד היום (… ב"כל הפציעות" הכוונה כל אלו שקרו מאז גן עדן והם החלק שלי). 

זה מסע של עירום ועריה.

אדם לא יודע מהו עירום, עד שלא עמד במערומיו מול בוראו.
אדם לא יודע בושה מהי, עד שלא עמד במערומיו מול בוראו.

מבחוץ,
זה נראה כמו אובססיביות לגבר שבורח מאישה שרודפת אחריו.
מבפנים,
שניהם עושים את אותה התנועה של לברוח מעצמם. היא עושה והוא מעתיק ממנה – כי ככה זה, הניקבי מוביל את המסע.
זה מסע לדבקות בבורא, שלמה ומלאה, ולאחדות והתמסרות טוטאלית ממש… (מזל שלמדתי כניעה והתמסרות מהי..)
זה מסע מלא אחריות. מלא שליחות… זה רק נראה שאני מטפלת רק בעצמי ועסוקה רק בי – זה עבור כל העם שלנו, בפועל הלכה למעשה.

אני מתבוננת על החיים שלי, מגיל מאוד צעיר… ובכל הסיפור שנהגתי לספר – אף הוא השתנה לבלי היכר. אני מספרת סיפור חיים חדש ממש.
נולדתי ילדה שמחה מאוד, מיוחדת ולא רגילה, בוגרת, אולי אפילו אצילית (איפה עוד ראיתם ילד שלא מתלכלך? ואוכל יפה? ולא מוכן להכניס חיות מתות לפה), סקרנית מאוד, עם המון תום וברק בעיניים… כזו שבוחנת בסקרנות כל דבר, כי היא חייבת להבין עכשיו! איך הכל עובד כי זה ממש ממש חשוב! ולשאלתכם, מה זה "הכל"? הכל – זה כל הבריאה. איך הכל עובד: איך הפיזיקה עובדת עם כימיה, ואנטומיה והשדות האנרגטיים החשמליים והמגנטיים בין אטום לפלנטות לשדות הרוחניים של הנשמה, מה מחבר בין דומם לצומח לחיה למדבר ולאיש האלוקים, ולהבין איך הגנטיקה מתפקדת, ובזמן שילדות בכיתה היו עסוקות בציפורניים, אני הדפסתי מאמרים על מחקר המח, בסיפרייה, עוד הרבה לפני שידעתי מה זה מחשב ומאין החומר מודפס עבורי. אני הייתי צריכה להבין רפואה מהי, גם זו שלומדים רישמית, וגם את כל הרפואה הלא רישמית. רפואת הצמחים והמזונות, רפואת הטבע, והרפואה שיש בכפות הידיים.
אני ידעתי שהעולם בחוץ, מתנהג אחרת ממה שאני יודעת בלב שלי – ורק הלב שלי ידע, ובחוץ הכל היה אחרת ושונה וזר ומנוכר וכואב ולא רגיש… הבנתי שמשהו בי הוא ממש אחר אבל לא ידעתי להסביר מה. וללמוד תמיד אהבתי, אז מזה עשיתי המון. וכשהבנתי שהאוני' מסרסת אותי, ולא נותנת מענה לכלי שקיבלתי – פניתי ללמוד לבד בעצמי, כרגיל.

הוא פעם אמר לי, שאם היה עיתון קוסמי, הוא היה פותח אותו במדורים שמעניינים אותו והיה קורא אותם ואילו אני, אני קוראת את כל האותיות וגם את כל מה שבין האותיות, הוא אמר שאני הספרנית של היקום (אני לא היחידה, וכולנו כאלו, רק לא מודעים לכך). 

אני ידעתי שמשהו בחיים הלא רגילים שלי, מכין אותי למשהו גדול. תמיד היתה בי את ההרגשה הזו. אבל לא ידעתי כלום ולא הבנתי כלום.
ידעתי שתכלית חיי הוא להגיע לזוגיות. שכשזה יקרה – אז יקרה משהו. 
אבל זה מעולם לא קרה, עד כה.

כשהייתי בשיא של חיי (אותו שיא מקומי שהיה עד אז) – הוא לפתע הופיע, יש מאין. לקח לי קצת זמן לזהותו, כי כבר סגרתי את הלב שלי, ולא רציתי יותר, וויתרתי, ולא רציתי ששוב יכנס פיל, יעשה פוגרום בתוכי ויסתלק. 
ואז התחיל המסע הזה…. ששום דבר לא יכול להכין אותך אליו, ועם זאת, כל החיים הכינו אותך לזה בדיוק.

לאבד הרבה, ממש הרבה.
להישאר עירום ועריה.

לאבד חברים, לאבד סביבת מגורים, לאבד החיים שהכרתי, לאבד מקום עבודה, לאבד פרנסה, לאבד ערך עצמי, לאבד גלאי אמת/שקר, לאבד יסודות שהחיים עליהם… להיכנס למעבה החשיכה, חשיכה מוחשית, ממש כמו במצריים, כזו שאי אפשר פיזית לזוז. כל השדים שלך קמים עליך לכלותך.
אני בשלב הנוכחי בחיי, חייבת לאזן כל האובדנים עם החדש (האוטומט היללני שלי מתבכיין על אובדנים אבל היו לא פחות מציאות):
דירה אחרת, אנשים חדשים בחיים, שיגרת חיים חדשה, אחרת, אוכל אחר חדש, רכב אחר, עיסוק חדש, יחסים אחרים עם אנשים.

זר יחשוב שיש שינה ומנוחה, אבל אין – זה מסע של 24/7, כי גם כשישנים, אני .. ערה.
זר יחשוב שיש רק את המרחב והזמן הזה – זה מסע שמתרחש בכל המימדים, בכל הזמנים, בכל היקומים, בכל הרבדים, ובכל העולמות.
זר ישאל מה התכלית, וכבר אמרתי מהי, דבקות שלמה ומלאה בבריאה. אחדות שלמה. זה מסע של אהבה (ללא תנאי).
אני יודעת שזה לא נשמע כך, ולפעמים אני תוהה ביני לביני מי כתב את תוכנית המסע הזה, הבורא או הס"א.
לפעמים, אני שואלת את עצמי האם אני מהצד של האור או של החושך, כי כל מה שאי פעם היה ברור והיה אמת – התערבל במרק היקומי/בריאתי… 
זה מסע שאפחד לא יכול לעזור לך בו, מלבד אתה עצמך.
גם לא אלו שצועדות לידי באותו מסע בדיוק – הן לא יכולות לעזור לי.
כל מסע הוא ייחודי ומותאם לזוג שצועד בו.

כן יש לו כמה חוקים וכללים.. שבשכל קל מאוד להבין אותם, אבל לוקח שנתיים וחצי להבין את זה בשאר הגופים, והשדות (יש כאלו שלקח להם 12 שנים ללמוד את החוקים בגוף). 

פעם, מה שהחזיק הכל היה "המסע".. . זה שהוא למטיבי לכת.. . זה שהוא "מיוחד".. . זה אגו.
אבל כמו במסע הזה – גם זה נועד להתפרק. גם האחיזה "במסע" עצמו, התפרקה.
מסע של שיחרור שליטה טוטאלי. מסע של שיחרור תודעה לחלוטין. מסע של ריפוי ריגשי עמוק –
אספר לכם, כי אחרי שמרפאים את הרגש שנמצא במודע וחשבתם שיופי, הסתיים – לא!, עוברים לרפא כל הרגש שנמצא בלא מודע. אמרתי כבר, נכנסים לתוך כל החשיכה… ויש סיבה שדברים נמצאים שם, בלא מודע, תחת מנגנוני הגנה משוכללים ממש… (בוודאי שיהיו משוכללים ממש, למי שלמדה פסיכולוגיה על בוריה אי שם בגיל 20 – וכי צריך מנגנונים שאכן יגנו עם על המח הכי חריף שלי – סירטי שרלוק, וכריסטי, וצפנים סודיים.. כן! כזה).

בלי שום מצפן, בלי לדעת אם בכלל אצא משם.

פגשת עד כה את הילדה הפצועה שהייתי,
והלב שלי מבקש שתפגוש את הילדה השמחה, והסקרנית, והמוארת שהנני.

אני לא יודעת אם אתה המישהו שלי או לא – גם אותך שיחררתי , זה אני והבורא…
גם את הידיעה הזו שיחררתי, אני לא יכולה לאחוז בה יותר, פירקי האצבעות שלי מתפרקים.
ידעתי שאת המישהו שלי, אפגוש בים. ידעתי שהוא ירוץ לעברי. ידעתי את זה לפני שזה קרה, ידעתי את זה לפני שרצת לעברי לפגוש אותי, בים.

הראש שלי מפוזר, ואני מדמיינת אותי הולכת היכנשהו, קניון? (כבר לא מגיעה למקומות כאלו), טיילת בים? (אולי), רחוב? (אולי), יש אנשים מסביב, ואני מפוזרת, ובלי לשים לב, אני ממש נתקלת בך, ואני לא יודעת שזה אתה, אבל הגוף שלי כבר מרגיש את הרטט הגבוה שנשמע כמו מתח גבוה של חשמל שרוטט, כשהגופים שלנו קצת קרובים אחד לשני. אני מרגישה את הרעד הזה בגוף שלי, ואני כבר מזהה. ואני מרימה מבט ורואה אותך מחזיק אותי, ומזהה גם.
מה אח"כ יקרה?
אין לי מושג.
מה צריך לקרות?
יציבות והחזקה איתנה של תדר גבוה יציב מאוד שלא יתערער ממך/ממני.
כשהמרכז שלי, לא יתערער ממך יותר. אותו מצב צריך לקרות גם אצלך.

כשהכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים, ביום הכיפורים, היה עליו להחזיק שם תדר מאוד גבוה ומאוד ביציבות. מעידה אחת קלה של מחשבה לא במקום, תזוזה של מילימטר מה center שלו והיה נשרף. 
זה כזה.

מה קרה לי במסע הזה?
הכרתי את הפנימיות שלי, הכי שאי פעם ידעתי. מיפוי דפוסים והתנהגויות.
למדתי להיות בכנות ואותנטיות גם בזוהמתי.
למדתי לשתוק.
למדתי לסמוך ולמדתי לא לסמוך.
למדתי שהאגו שלי היה גדול ויהיר.
למדתי שכל הכעס שלי נבע מאותו אגו.
למדתי שאני לא אחראית על הלב שלי ולא על מה שקורה לי – הבורא לקח פיקוד מלא (תמיד היה הכל בידיו גם ככה, רק לא הייתי ערה לזה).
למדתי שאני לא אחראית על כלום.
למדתי לדבר עם הפנימיות שלי, ועוד יותר עם הבורא.
כל דבר שמחובר לבורא – קיבל הרבה יותר "עוד יותר".
תמיד הרגשתי אנשים, אבל אני מרגישה אותם עכשיו הרבה יותר.
הייתי קשובה לאחרים, אבל עכשיו הרבה ממש יותר!

אם עד לפני 3 שנים, הייתי רואה רק דרך זוג עיניים אחד, כעת מראים לי בסראונד הרבה מאוד מראות, במיוחד אלו ממך.

כשאדם מביט במראה, רואה עצמו, ולכל היותר איך הוא חושב שהאחר רואה אותו – תאר לך שהמראות הם אינסופיות… אני רואה אותי, רואה אותך, רואה אותי רואה אותך, ורואה אותך רואה אותי מעיניך, ממקומך, מפנימיותך. תאר לך שהמראות ככה מתקיימות, כמו היה מקור אור פוגע במראה אחת שמראה לאחרת שמעבירה ככה את האור בפינג פונג שמתרחש במהירות האור – כמו פינג פונג אינסופי? אז כזה, ובכמה מימדים…. מה הכוונה? אם יש חושך, אתה יודע שממול חייב להיות אור – אבל גם יש את מה שהוא לא אור ולא חושך ומה שהוא גם אור וגם חושך – כזה! בכל אופן ככה נראתה השנה האחרונה.

אני כבר לא הילדה המאוהבת עד כלות. לא רודפת בכלל – צריך לבוא אליי, הבית זה כאן, השפע זה כאן, היכן שאני נמצאת, ההוויה היא כאן – בי, האהבה גם – היא בי, כאן.
שלב של שבירת מסך האשלייה, כבר קרה לפני חודשיים בערך. לא אשלייה אחת – כל האשליות שהחזקתי בהן. זה קצת הצחיק אותי הצורה בה הכינו אותי לשבירת האשלייה : ))) אספר בהזדמנות אחרת.

למה זה חשוב כל זה?
אין לי מושג. 
אני ביקשתי להיות אחת עם הבורא בשלמות ומלאות, ובכך אני דבקה ונדבקת עוד ועוד.