הצפות ריגשיות

הצפות ריגשיות.

מההתבוננות שלי:

כדי לחוות את אשליית הנפרדות, הושמו מסכים (לבקשתינו..).

התנועה כעת היא לעבר האחדות, והיננו נפרדים מהנפרדות, למעשה מאשליית הנפרדות ליתר דיוק.

התהליך הזה כולל הסרה עדינה מאוד של המסכים ש"מפרידים" בנינו, ואחת התופעות של איך זה מרגיש – היא הֶרגש הזולת, ולדעתי, זו אחת הסיבות להצפות הריגשיות הנוכחיות.

אחד מהדברים שמתרחשים כעת ששמתי ליבי לכך, ברמה האישית, היא התנפצות האשלייה.

אז כן, כולנו יודעים על האשליות הכלליות, אבל גם יש אשליות פרטיות… אשלייה שכל אחד מחזיק בה. אצל כל אחד, יש אשלייה אחרת שאוחז בה, ועלינו לזהות אותה, ולהכיר בכך שהיא מתנפצת כרגע.

אשלייה = אש ריקה. דבר מה שחסר לנו, ואנו משתוקקים לו, ולכן יצרנו אותו בדימיון שלנו, ואנחנו חיים אותו כאילו יש בו ממשות. אתם מזהים משהו כזה בחייכם?

התנפצות האשלייה, הוא תהליך ריפוי שעלול להיות כואב, אך גם מרפא מאוד, כי הוא מעיר אותנו לחיוּת, ולחיוניות שתגיע עם בוא האביב עלינו לברכה ולפריחה!

לתשוקה נכונה, לאש ממשית יוצרת ומלאת שמחה.

כשהמסכים מוסרים, כמו וילונות שקופים כאלו, אחד ועוד אחד וכו… הדבר מאפשר יותר נגישות לשדה המאוחד (מונח גם מעולם הפיזיקה), ולקולקטיב, ולכן אנו "מרגישים יותר" ובעוצמות חזקות יותר כי זה דבר שעובר על כולנו, והקולקטיב מוצף ברגשות.

למה הדבר דומה?

לזה:

הוסרו המחיצות בין צבע לצבע (בין אדם לאדם), ואחד "זולג" לשני, ככה הרגש הזולת מתאפשר מתוך השדה המאוחד, וגם כך תתבצע האחדות.

אז התנועה הראשונה של הסרת המסכים, היא חזקה ועוצמתית יותר, כי בבת אחת הפנים של כולם מתערבב ביחד בבת אחת ולכן גם יותר קשה להכלה. ולהרגשתי, זה מה שאנו עוברים כעת.

המלצה:

להיות בחמלה לכל מה שעובר דרך הגופים שלנו, ולהרפות, לאפשר לדבר לעבור ולהשתחרר, מבלי להאחז בו ולהדבק/להאחז בו. הרפייה ונשימה, והסכמה.

כל גוף מתמיר חלק מהקולקטיב.

וזה המשך והעמקה של הבנה מהי ערבות הדדית, ומה המשמעות של ישראל ערבים זה לזה.