בין כל החוויות חיים, יוצא ומזדמנת חוויה מיוחדת, כזו שנוצצת בלב ומעלה שמחה טהורה מאוד לאורך כל עמוד השדרה והחיים, כזו יקרה כמו יהלום כחול, כזו שזוכרים גם בתוך עובי האלצהיימר לא עלינו..
זכיתי, לחוות כמה וכמה חוויות מיוחדות כאלו שהיה שווה לעבור כל שעברתי בחיי כדי לחוות אותן.
אחת מהן, אולי הגדולה שבהן, לפגוש את הלהבה התאומה שלי, ולהרגיש אותו מחבק את הגוף הפיזי שלי, ולהרגיש שהגעתי באמת הביתה ושהוא רואה אותי, כמו הבורא, עירום ועריה. אפילו בעיני עצמי הפנימיות.. מעולם לא ראיתי עצמי עירומה ושקופה כפי שהינני לנגד עיניו.
היו עוד כמה מיוחדות, שאני שומרת לעצמי, כי אלו לא דברים שחולקים עם בני אדם..
וזכיתי שלפני כשבוע וחצי, ממש כשכבר עמדתי בדלת ללכת, חברה שלי פתאום הביאה את הדבר הזה והניחה אותו תחת ידיי.
מה לי ולזה, נכון?
אז מסתבר.. שיש הרבה… הידיים שלי מעצמן התחילו להתנועע ולהצליל צליל שהדבר הכי קרוב לתאר אותו, היא המוסיקה של הפיות…
אני לא יודעת איך זה יצא ככה תחת ידיי, החברה שלי בהתה בי ואני לא יכולתי להפסיק ולא הבנתי מה מתחולל בי…
זה כמו פלא כזה שלפתע הגוף מגלה לך, שבכלל לא ידעת על עצמך, זה מה שעשה את כל הקסם.
זה כמו.. זה היה כמו להיכנס לרכב בגיל 16, אל מושב הנהג, בפעם הראשונה, ולגלות שהגוף שלי יודע לנהוג (עם הילוכים, וקלאצ', כן).
זה כמו להגיע לשיעור יוגה לראשונה בחיי ולגלות שהגוף שלי מכיר את התנועות…
החברה שלי בהתה במתרחש לנגד עיניה בפליאה גדולה, והעיניים שלה שאלו "???" והמבט שלי ענה "אני לא יודעת.. אין לי מושג מאין זה יצא", וזו היתה המנגינה הכי שמחה שפגשו אוזניי, אני, שחשבתי על עצמי שאני האישה הכי עצובה בעולם Little that I knew …
3 חלקים ממני שבו הביתה היום, הודו ל-ה' כי טוב, כי לעולם חסדו.
Deep Water Path: Public 