כעס

אכן כעס כמוהו כעבודה זרה.

מה הזרוּת בה?
שכועס מתוך אגו, כי נרמס הרצון שלי, כי לא ראו אותי, כי אני חושב שדבר כלשהו בבריאה לא נעשה לטובה ומאהבה, ולכן שם אלוהים אחרים על פניו… על שלא זיהה והכיר האהבה בהתגלמותה, ו-כעס.

אז –
רצוי מאוד שלא לכעוס, ולראות כל דבר לטובה, ואת האור בו ואת האהבה שבו ואת הבורא/הבריאה שבו: את הברייה שבו.

אבל אם כבר הגענו לכדי כעס – חשוב מאוד למצוא צורה בטוחה ומונהגת כדי לאפשר לו להשתחרר – לבטא אותו.
כי – אולי גרוע מ-לא לכעוס, הוא לכעוס ולא לשחרר את הכעס כי אז, הוא מחבל מחלות בגוף, וגדל ומתגדל כמו כדור שלג שמכלה כל חלקה טובה.
הוא הופך לרעלן בגוף, כשמאכילים אותו ומלבים אותו.

יש ללבב הדבר על ליבנו, על פני לתת לכעס לפצל את הלב לטוב ורע ולייצר קונפליקט, זה מכניס מאבק ומלחמה מבית.
עדיף ליבלוב… : ) ופריחה! ולהשפיע חיים על פני לשרוף ולכלות אותם.

להלהיב לאהבה וחמלה, תשוקה ויצירה והשפעה טובה… יש ככ הרבה שאפשר לעשות עם אש, ולא חייבים להשתמש בה בתבנית של כעס. זיכרו שכעס, הוא צורת הגשמה של אש ו-שיש עוד צורות ל-אש להתגשם בהן.