2 עולמות

– פוסט שפיכה חופשית –

2 עולמות בתוכי,
אחד של רוח, אחד של חומר. 
אחד של פיקציה, אחד של הלב.
אחד אמת, אחד שקר.
אחד מואר, אחד אפל.

אני מסתכלת על הפנים שלי במראה, והפנים שלי השתנו מאוד. הן לא אותם פנים.
הפנים לא מראות את מה שבפנים בכלל.
הפנים שלי נראות מלאות חיים, אפילו בגיל 30 לא נראיתי ככה (ולא עשיתי כלום..). 
הבפנים שלי, קורס פנימה לתהומות של צער, כאב, יגון, פחד ואפילה.
הדעת שלי כבר יודעת שמה שאינו אהבה אינו אמת, מה שאינו שמחה אינו אמת. 
עולם ישן קורס פנימה, והשכל שלי לא מבין כלום.
יש לי סחרחורות, שוב (אובדן חלקי שדות אנרגטיים של "פרידה").
הלב שלי הולך לאיבוד.
ואני לא מצליחה לנשום.
והגוף שלי ממש נחלש… (אולי זה רחמים עצמיים, אולי שדות אנרגטיים שקורסים, כי.. נצמדתי).
זה ככה, קורה בבת אחת – מעוצמה של רגשות. מתכולה גדולה שעולה, מכאב של תהומות עמוקים קדמוניים.
מכאב בתהום הלב.
מכאב של נפרדות.

הפיקציה קורסת (מה שעוד נשאר ממנה), והלפיתה שלי חזקה מתמיד, ואני בכלל לא יודעת במה אני מחזיקה – באשלייה של אהבה.
הפנימיות שלי נבנתה נדבך על נדבך.. כל פירוק שהתרחש בי בכמעט 3 שנים האחרונות, בנה מדרגה שאי אפשר לחזור ממנה יותר.
כל שבר עמוק שהתרחש בי, סלל נקודת התחלה חדשה.. ובתודעה שלי רץ הקוד הקודם של קטנות, ובמקביל גם רץ קוד חדש של תנועה.
של החזרת הכוחות הביתה… כל אלו שהוצאתי החוצה, כדי להזין ולהחזיק את הפיקציה.

ככה בדיוק המטריקס עובד.. שואב כל האנרגיה כדי לתחזק הדמייה שיקרית. 
והרגע הבנתי, שאני עשיתי אותו דבר בדיוק… בהוצאת כל האנרגיות שלי להזנת המדומיין.
ומי כמוני יודע לבנות תבניות של אחיזה הכי חזקה. האשלייה הכי גדולה היא אשליית האהבה.

הפחד, התלות, האחיזה.
וכל הסיפור שלי, מתמוסס.

אם אמת באהבה הזו, אם האהבה הזו שלי היא, ממני היא, הרי שהיא תשוב כשיתאפשר לממש אהבה ולא חבלה.
אם אין אמת באהבה הזו, אם האהבה הזו אינה שלי, מה יש לי לאחוז בה? זה מפריע לאהבת אמת להגיע ולהתממש.
מה באמת אני רוצה, אשלייה, או אהבת אמת? (אהבת אמת).

כך או כך, האשלייה צריכה להשתחרר, כדי שאהבת אמת תוכל להגיע (ממנו או מאחר).

זה הפחד מהריק.
ועוד גדול ממנו, הפחד לפגוש את עצמי… 
וכי מה ככ נורא בי, ככ בלתי נסבל, ככ נוראי, שאני מסרבת לפגוש?
הפנים שלי.. יפות. ובאורח לא מוסבר, מתייפות אף יותר בכל יום שעובר. 
יש מלא אור בפנים. הבריאה נתנה וחילקה לי כלים מיוחדים מאוד להשתמש בהם, ושוב ושוב אני שמה לי אלוהים אחרים על פניי.
שוב ושוב אני רוצחת חלקים בתוכי בהתעלמות שתיקה והדחקה.
שוב ושוב אני דוחה את עצמי במקום להתייחד איתי.
וזה מביא סבל רב מאוד, ועוצמות כאב לא הגיוניות… 

כשברקע, 
כשאני נזכרת מי אני, ובעמוד האור שלי, ומשתמשת בעמוד ענן להגן עליי ולשמור את האינטימיות והפרטיות… 
כשאני נזכרת בתשוקה שלי, ובוחרת לראות את עצמי באור טוב, ומחזירה כל כוחותיי הביתה, לשימושי,
לשמור עליה.. על האישה הזו, שהוא ראה לנגד עיניו הפנימיות, זו שהתאהב, אהב ואוהב אותה, את מלוא הפנימיות שלי – זו שצריכה לצאת כעת לאור… לבד. עצמאות עצמאית ולקיחת אחריות, ויציקת יסודות עצמאיים בלתי תלויים.
(אימת הלבד.. עוד אשליית המדומיין. גם אם נתחנן, אין שום לבד בעולם כלל. אני משתוללת מכאב והתנגדויות ופחדים וחווה מוות, וזה פוגע בו ומצער אותי עד עמקי נישמתי).
וזה המרחק.. 
מה שהכי כואב, הוא המרחק שלי ממני. המרחק בין הקליפות לליבה.
במרחק הזה ביני לבין פנימיותי, אני מרגישה שלעולם לא אגיע, שלעולם לא ארגיש אהובה (ממני), אני מרגישה נכשלת, נופלת, נחבטת, מתרסקת אינסוף פעמים… לרסיסים, נשברת, מתמוטטת, קורסת. ומבקשת לסיים.. את הלופ, ולצאת. מהעולם. 
וחושבת שמי שמתרסק זו אני… אבל מה שמתרסק הוא אשלייה, ואגו, ואחיזות, וקליפות, ומלבושים, והסתרות, וכן, בחגיגה משתתפת כל תכולת העבר: 12 שיעורים עידניים לא פתורים, 12 שיעורי נשמה שלא השלמתי (שלכל אחד יש כ 200 גילגולים), שושלות של הוריי וקארמה לשיחרור, שנה וחצי טרום ההפרייה, ההריון, לידתי, ינקותי, ילדותי ואת כל ההטבעות מראשית הגילגול הזה ושלל הטרגדיות שהיו בדרך.

ככה זה עם הבורא.. כשאתה מבקש אותו, הוא מבקש אותך – כל כולך. התמסרות טוטאלית… וכניעה גמורה.

כבר אי אפשר לקרוס עד כלות. מישהו מתחתיי כל הזמן מרים את הרצפה… ויש עשייה שמחכה.
יש שיפט קטן בראש לבחור לעשות, יש שיפט קצת יותר גדול בלב להזיז.

מישהי סיפרה,
שהתחתנה, ולא הצליחה להביא ילדים. עשתה המון טיפולי פוריות.. וניתוחים וסבלה. ואז הבינה שהבן זוג, אינו הנכון. והתגרשה… בשן ועין ודברים הסתבכו.. ואז הודתה לבורא שלא הרתה לאיש הזה.. מתי נסמוך על הבריאה שהכל תמיד נעשה לטובתינו?
מתי באמת נרגיש שזה כך?

למה אני לא סומכת על הבריאה??? אני הרי לא יודעת יותר טוב ממנה.. מי זה אני בכלל…?



"אני משחררת מתוכי כל דחייה, הסתר פנים, ביקורת, שיפוטיות, שנאה עצמית, כעס, תסכול, טינה, טרוניה, אכזבה מעצמי, אשמה, עלבון, בושה, צער, עצב, פחד, כיווץ, התנגדות, הלקאה עצמית, רדייה, דחיקה, לחץ וכל אנרגיה ששונה מאהבה, עדינות ורכות.
אני משחררת מתוכי הצורך להשוות צורה,
אני משחררת מתוכי את הצורך לרַצות אחרים עבור אהבה.
אני משחררת מתוכי התלות על כל פניה וגווניה, כדי למלא בתוכי חסרים וצרכים מן החוץ ומאחרים.
(אני משחררת לחלוטין את הלהבה שלי ואת כל הסיפור שבניתי בתוכי על כך, כל תבנית שסגרתי עצמי בתוכה, כל תפישה שמכתיבה לי דבר מה וצועדת אל התעלותי השלמה והמלאה באהבה ובהשתוקקות להתמזגות מלאה לאחדות, לאחד)
אני פונה אל בורא עולם והשכינה ומבקשת שימלא עצמו בתוכי באהבה ללא תנאי, פנים אל פנים מול כל פנימיותי, בלב שלם ומלא, קבלה, איזון, שפע, ושמחה בתוכי בכל הרבדים, בכל המימדים, בכל היקומים, בכל רבדי ושדות האנרגיה של הנשמה, בגופי הפיזי ובכל תודעתי.
הינני תובעת לידי את הסמכות הפנימית במלואה.
הינני אחראית לכל תחומי חיי, צועדת באומץ אל תוך אי המודעות שלי, מחשכיי והפחדים שלי ומאירה אותם באהבה, רכּוּת ועדינות.
הינני פותחת את עצמי וליבי לאהבת האחד, לאור הבורא, להכיל את נישמתי בשלמותי, בבריאות, בשמחה, בשפע, בקלות ופשטות.
הינני מזהה את האור והאהבה שבי, ואת יכולותיי להניע תנועות, לעשות, ליצור, לברוא, מתוך חופש, חירות, ואחדותי עם הבורא, ועם הרצון האלוהי, והתוכנית האלוהית שלי. הינני נאמנה לי"

(הלוואי שארגיש, אעשה ואחייה את שדיברתי)

זה רק מתוך תודעת חוסר, שאנחנו מתקשים לשחרר בתוכינו תפישות, אמונות, מחשבות, רגשות, התנהגויות…
כשאנחנו מלאים בנשמה שלנו, ובאהבה אמיתית, אז אין אחיזה, יש חיבור – וזהו חיבור האמת של להבות תאומות. חיבור שאין בו שום אחיזה, ושהאהבה בו, היא ללא שום תנאי, מתוך חירות שלמה ומלאה.