תודעה: קרחון

האם אתם מוצאים או מצאתם עצמכם בתקיעות במהלך חייכם, או אפילו עכשיו?
הפוסט הזה בשבילכם.

כל אחד מאיתנו, הוא ניצוץ אלוהי – אתם כבר יודעים (חלק הבריאה/המקור למי שקשה עם אלוהים).
תכלית הבריאה היא "להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו" של הבורא המקור. כל אחד מאיתנו יחיד וייחודי וכמותו לעולם לא היה וגם לא יהיה (כולל תאומים זהים, וכולל כל הגילגולים שלנו), אנחנו חד פעמיים. האדם, הוא מכלול כל הבריאה (במובן יש בתוכו כל הבריאה כולה, כמו פרקטל, כמו טיפה מן הים. בתוכו כל החיות, כל הצמחים, כל האלמנטים וכו).

אחת התופעות שקיימות בבריאה, היא קרחון/קרח.

קרח הוא מצב צבירה מוצק של מים שקפאו.

בואו נעמיק:
מה מקפיא אותי? 
(אני אקצר תהליכים ואענה במקומכם): ביקורת ומחשבות שליליות, הקטנה, צמצום, העדר ביטוי, ו-רגשות שלילים, ביטול עצמי, העדר ערך עצמי, קור.
התודעה (והגוף שלי), זוכרים מה זה ואיך זה להיות קרחון. את חוסר היכולת לנוע ולזוז, תודעה ערה שלא יכולה לנוע, וזו ההשתוקקות שלה, לנוע. זו תודעה שיש בה צמא גדול מאוד למים (לרוויה, לאהבה, לחיות, לתנועה וכו). זו דחיסות גבוהה מאוד וקפואה של מים. הקרח אינו יודע שהוא עצמו מים. הוא מחפש מילוי מבחוץ (של אהבה ורוויה). כל עוד נפנה ההתבוננות שלנו החוצה במקום פנימה, הקרחון ישאר קרחון.
מה שמניע קרחון, הם כוחות הטבע. הם המניעים אותו להתחכך! באדמה, בארץ, בארציות, בחומר, בגשמיות – וזה החיכוך מייצר חום, והחום מייצר מים.. וכך מתאפשר לקרח לההפך למים ולהשתחרר מהצורה שקיבעה אותו, יש לו רשות לשנות צורתו ולזרום!

אנחנו, בני האדם, יש לנו תכלית אלוהית שהסכמנו לממש כאן. התנועה היא מהעליונים ומהתחתונים גם יחד. נדרשת גם התמסרות והרפייה וגם תנועה אקטיבית ביחד, כדי לנוע ולהשתחרר מצורת הקרחון.

מהו חיכוך?
חיכוך הוא מפגש של חומר עם חומר, מגע והוא מייצר חום כפי מהירות החיכוך. מה המשמעות של זה? עבורי המשמעות של זה, להתחכך עם ובאנשים, המשמעות של זה היא מגע, דיבור, שיח, חיבוק, חיבור, אהבה. אהבה יוצרת חמימות, וחמימות ממיסה קרח ומניעה תנועה.

אז אנחנו מבינים את כל התהליך, אך מי מייצר את החיכוך? החיכוך קורה לי או שאני מייצרת אותו?
עפ"י הבנתי הנוכחית, עליי להעלות רצון לחיכוך בתוכי, להרגיש אותו בתודעתי, התנועה שלו, איך זה מרגיש, עליי לקיימו בי במו ידיי, ולתת אותו לי (למשל ללטף את עצמי, לגעת בעצמי, להכין משקה חם ולמזוג אותו לתוכי, לנוע בגוף כדי להעלות את החום הפיזי שלו, במילים אחרות: לפעול, עליי לפעול פעולה, וזה אקטיבי). כשתנועת החום תהיה שגורה בי, כשאשנה את הדיבור הפנימי שלי מדיבור מקפיא ומשתק לדיבור חם ואוהב, בבת אחת כל האנרגיה בתוכי תשתנה, ואם מיגנטתי מקודם קור וניכור והתרחקות, אני כעת אמגנט חום והתקרבות ואוכל לממש חיכוך עם אנשים… 

חיכוך, הוא מעשה אהבה עצמו.

אני אוהבת אנשים, אני אוהבת לפגוש אותם, ולראות אותם, כי זה מאפשר לי להחשף ולהכיר אור חדש שלא הכרתי קודם, צורה חדשה של התגשמות שלא פגשתי קודם. אני אוהבת לחמם, ולהמיס את שכבת האבנית שיש על הלב, אני אוהבת לגעת. וכשלא נותנים לי לגעת, מקפיאים אותי… אבל זה לא מישהו חיצוני שלא מאפשר את זה, כי הכל.. מראות: זו אני שמונעת מעצמי לגעת. זו אני שבורחת מן החומר, זו אני שמפחדת להתמודד ולגדול למלוא קומתי והוויתי. זו אני שהסתגרתי כי חשתי לגונן, כי היו פציעות – שגם אותם אני איפשרתי.

תהליך התבגרות ולקיחת אחריות מאפשר לנו לשחרר פחדים, וכשרגשות שליליים משתחררים פיזית מהגוף (כי הכל חייב לרדת לרמת עולם העשייה), יכולה האהבה לעלות בנו להכרה. 

אנחנו כל הזמן מחפשים שיראו אותנו, שיכירו בנו, שיאשרו אותנו, מחפשים לקבל אהבה מן החוץ, אבל אז, אנו יוצרים לעצמנו תלות, וכשלא מתמלא בנו, אנחנו באבדון ותהומות של פחדים וחשיכה, שכל תכליתה לעזור לנו להאיר לעצמנו מבפנים כדי לזהות את עצם האהבה שאנחנו ולמלא עצמנו בה מבפנים.

אנחנו רגילים לתפוש עצמינו כחסרים.. זו הביקורת והקור שהופך אותנו לקרחון (בפוסט הבא: על קורבנות וביצות הצער היגון והאנחה של מורלה הזקנה).