עקידת האהבה

-אזהרת אורך-

תקציר:

עקידה, קורבנוּת, אשמה, סליחה, יציאה מהלופ, שלום, אהבה.

–

כשאני קוראת בתורה, הרבה מאוד פעמים אני פשוט מתחילה לבכות כי אני מרגישה בתוכי את הכל, כאילו זו הייתי אני שם, כאילו הכל קרה וקורה לי ואני שם וכאן, עכשיו. אחד מהאירועים האלו, היא עקידת יצחק. אני תמיד מדלגת עליה, כי אני לא עומדת בזה, קורע את נישמתי.

מרגע שקרה הדבר, הוא משתלשל לכל אורך הבריאה ומתממש גם בנו, במובן מסוים, התורה היא קוד שאנחנו מריצים בגופים שלנו ומפעילים אותה רצוא ושוב. מה שכתוב שם לא קרה אז ופעם אלא מתרחש גם ברגע זה בנו – כמה פעמים הסתכלנו אחורה על מערכת יחסים שהסתיימה או מקום עבודה שהיה וחושבים כמה טוב היה לנו שם, כשבעצם האמת היא, שהיה לנו רע וצר.. אבל זה המוכר, ולמוכר אנו רוצים לשוב. זה מזכיר לכם איזה סיפור מהתורה? אולי, כשבני ישראל יצאו למדבר והביטו לאחור, אל "סיר הבשר" שהיה להם במצריים.
מי עוד הביט לאחור?? זוכרים? נכון, אשת לוט. וזה מתגלגל ממנה דרך כל הדורות, עד אלינו.

העקידה

העוקד, הנעקד והמזבח.

מעולם לא הבנתי כל נושא הקרבת קורבנות, וכל נושא הדם.. נראה רחוק ממני, ולא הגיוני בעיני שבית הבורא של אהבה, מלא דם של חיים שנגמרו בצורה יזומה (בשחיטה סקילה חנק וחרב), גם לא הגיוני בעיני שאני אוכל חיה שהיתה חיה, וכעת היא מתה, כדי שאני אחיה. אין דבר בא על חשבון דבר. תמיד דילגתי על ספר ויקרא "יותר מידי חוקים..". כן השכל שלי הבין שהעוֹלָה, מעלה בדרגות התודעה של החיה ושל המעלֶה.
קוראים את העקידה מידי יום ביומו, וקראו אותה בראש השנה.. בפיוט הזה.. ונישמתי יצאה.

אז מה הסיפור?

כששאלתי, זה מיד עלה לנגד עיני בבת אחת… ואי אפשר היה להסתתר יותר.
זה כל המערך הזה של אשמה, קורבן אשם, קורבן!
אני בוכה עליי.. שככה אני עושה לי.
אני כולם וכולם בי…
אני הוא החסד, אברהם, הולך 3 ימים בלב שבור עם בנו אהובו כדי לעקוד אותו.. לבורא. עוד רגע, יהיה עליו לעקוד את בנו (והוא עוקד אותו, קושר ידיו ורגליו, הוא מתנגד? הוא מקבל? איך בכלל סובלות העיניים לראות את אהבתך עקודה כך במו ידיך?) ותכף ירים ידו עם המאכלת, לשחוט את בנו אהובו, מביט בעיניו.. נפרד ממנו? מה הוא חושב ומרגיש שם? איך יחזור לאימו של הילד (בן 40 היה) ומה יאמר לה? איך בכלל אפשר לשחוט את האדם שאתה הכי אוהב? לעצור את החיוּת, את השמחה? את התום?
אני היא הגבורה, יצחק, הולך מהלך 3 ימים עם אביו ולא מבין "איה השה לעולה?" מה קורה כאן, לאן אבא לוקח אותי? מזה, למה הוא עוקד – אותי?? האם הוא אוהב אותי? אם אוהב איך עושה? נשבר האמון שם? אני הולך למות עכשיו? האם אני מוכן להפרד מהחיים? למה כך? מה עשיתי? זה מה שהבורא רוצה? איזה מן בורא זה? (עוד אמון נשבר?) לאן אני הולך?
אני גם המזבח שעליו הכל מתרחש ועליו לשאת את האירוע, ולקבל את הדם שישפך ולהוליך אותו לאדמה, מזבח דומם שנמצא שם ו-דומם, נאלץ לקבל את כל המתרחש עליו, ולא יכול לעשות כלום, כשכל האירוע נצרב אל תוך האבנים לנצח, בלב אבן.
זו סיטואציה לא אפשרית.. הנשמה של הכל פה – יוצאת.
אני גם רעיית החסד, האמא של הגבורה, שרה, שילדתי את הבן הזה, יצא מביטני, אחרי שנות צער והעדר רבות, ואז שמחה גדולה על היותו וקיומו ואז – איך?? איך אתה לוקח לי?? ונישמתי יוצאת כעת על אחד ההרים, כי אני מרגישה את כל המתרחש.

*

באנו לגילגול הזה עם תכולה רבה מאוד, ועוד אספנו כאן.
אשמה ורגשות אשמה מפעילות אצלנו מערכים גדולים מאוד של דפוסים והתנהגויות.

הרי כל החלקים האלו הם חלקים בי, זו אני שעוקדת עצמי, וזו אני שנשחטת שוב ושוב ושוב, וזו אני שסופגת את הדם החיוּת שלי בדממה "מגיע לי עונש, מגיע לי כאב, לא מגיעה לי אהבה, לא מגיע לי טוב ורווחה, מגיע לי צמצום, בכלל לא מגיע לי לחיות וכו" מכירים בתוככם את הקולות האלו? כמה ייסורים נמשיך להביא על עצמינו מתוך האשמה ורגשות האשמה? עד מתי? כמה שפע טוב רכות ועדנה אנו מונעים מעצמינו בדחייה ובמניעות האלו? עד מתי?? עד מתי נרחיק את האהבה מאיתנו ונעקוד אותה, ונעלה אותה רחוק מאיתנו?
אהבה וכאב האהבה, חיבור ונפרדות, לבד וביחד – האם נעיז לפתוח את הלב שוב ולתת אמון? אמון… באדם האחר, אמון חי וקיים ברגע זה, לא אמונה כללית בטוב המייטיב, אלא עכשיו, בחומר.

האם אפשר להתנקות מהאשמה הזו?

מה קורה כאן?

*

הקורבנוּת היא רצון עז שלנו להתקרב (לבורא, לטבע האמיתי שלנו, אלינו, לאהבה, לעירסול). לאהוב. להיות בנועם. 
כמו כל דבר בבריאה, יש לו צורה וצד מואר ויש לו צורה וצד פחות מואר. שתי הצורות מותרות כדי לאפשר את אשליית הבחירה (אין באמת בחירה, זה לפוסט אחר).
הקורבנות היא מנגנון ששייך לאשמה שהתעוותה, מה הכוונה? תהליך אשמה הוא בריא כשמבינים לומדים ומקבלים אחריות ומשנים ומשתנים. אבל! כשאנו בורחים מהשינוי, בורחים מלקיחת אחריות, ו-מסתתרים! רגשות האשמה ואשמה שורפת אותנו מבפנים, והיא מכלה ומאכלת את המארח אותה ואת עצמה. אז אנחנו מפתחים מנגנון ענישה פנימי, וזו הקורבנות.. מעין מעקף. אלא שאי אפשר לעקוף שום דבר אלא ללכת בדרך הישר ועד שלא נבחר לקבל אחריות לשנות ולהשתנות – האיכול הפנימי לא יעלם. הלופים של הסבל יחזרו לאינסוף – עד שנעצור!

מישהו עצר את העקידה, זוכרים את החלק הזה? 
מישהו עצר אותה, והשיב את האהבה על כנה, והפנה את כל המעשה, למעשה שופר, שקולו עולה עד היום, להנכיח את קול ההשקה, בו האנוש והבורא מתממשקים ומחדשים את האמון אחד בשני… כי כח האהבה גובר על הכל ונותן חסד לכל, גם ללא ראוי.
מתי יהיה הרגע האישי הזה בו אנחנו נעצור את עקידתינו?

מה בעצם קרה?
הבורא בא לחסד ואמר לו: את שיא אהבתך, מסור לי. שהרי זה הכי מעשה אהבה לתת את הכי אהבה שיש בנו. תן לי את ה-הכי אוהב שלך, תן בי אמון (אברהם היה היחידי שנתן את האמון במלואו וזה מה שאיפשר לעצור).
כמו אמר לו: אל תצמד לשום דבר, גם לא לבן שלך, דבוק באהבתך אליי ובי (בבריאה).
שהרי הכל ממנו.. דבר אינו שלנו, אפילו אנחנו לא שלנו – אף אנחנו משלו. הוא המזין הוא המחייה.

ואז מה קרה? 
הבורא שם גבול לחסד! עלתה הגבורה. 
יצחק הצטרך להתעלות בתודעתו ולהתגבר על הפחד מהמוות. הגבורה מגבירה ומתגברת. וכשגבורה מתעלה מעבר לגבולותיה הסופיים, לנצח.. (לאינסוף), אהבה נוכחת.

האם אפשר לנו לזהות ולראות כי הכל היה מעשה אהבה? כי לא היתה פה שום תנועה שלא היתה אהבה?
אהבה: תן לי את בינך יחידך אשר אהבת את יצחק, אהבה: אני מוכן להיות נעקד ולמות ולהתאחד עם בוראי, אהבה: אל תיגע בנער, אהבה: קול שופר

איזה חלקים בי עוקדים חלקים אחרים רצוא ושוב?

איך נצא מהקורבנוּת?
(אכלו לי, שתו לי, לקחו לי, אני סובל, כואב לי, אני מסכן, אין לי.. לא יכול, וכו')
נבין כי תכליתה להתחבר. הרי כל הרחמים העצמיים מטרתם להתמלא אהבה וחמלה לעצמינו.
יש עוד דרכים לאהוב מלבד באמצעות רחמים עצמיים, ואת הדרכים האחרות, אניח לכל אחד לגלות את שלו בעצמו.

אם אני רוצה לצאת מהקורבנוּת שלי, עליי לקבל שזה הקוד שהרצתי בתוכי, ולקבל את זה שזה מה שעשיתי, בעצמי, אבל זו לא אני, זו לא מהותי.
להשיב לעצמי בגבורה את הכח והעוצמה, את הבחירה, מה אני מפעילה ואיך אני מפעילה בתוכי ובחיי.
מתוך הכח הזה (הרי אני כאן ואני חיה ונושמת – מישהו מחייה אותי, כנראה שכך נכון ושיש לי תפקיד לממש) – לסלוח לעצמי.
לשם המהלך הזה בדיוק, מחיים אותי בכל נשימה ונשימה, באהבה.

איך סולחים?
ראייה בינה וחמלה
לראות את החלקים בי ופעולתם, להבין למה כך הם פועלים, לחמול על כל חלקיי
אם למדתי מהדבר, והוא הכניס לתוכי אור, ויצרתי בעצמי שינוי של דפוסים התנהגויות ובחירות ריגשיות – הרי שהדבר היה חייב להיות כדי שאגיע חזרה לאור, ולאהבה אמיתית לעצמי, וקבלה שלמה שלי על כל חלקיי. 
משמעות של אדם שלם, אדם שמודע לכל חלקיו, לכל פניו, ורואה כל פניו פנים אל פנים = הכרה, זיהוי.
זה שזיהיתי שכך היו בתוכי דברים, לא אומר שאני אמשיך בהם. אנו יכולים לבחור אחרת בכל נשימה ונשימה! בכל רגע ורגע, אפשרי להשתנות ולשנות כהרף עין. זה קורה, כשאנחנו מגבירים את כח ועוצמת הגבורה בנו: בחירה ובחרוּת.

כשעוצמת הגבורה התגברה, תפארת יכולה לשכון, משמע, הרמוניה, וקבלה לפנים משורת הדין, גם אם לא הייתי ראויה – למה? ככה (לפוסט אחר).

מה למדנו?
מערך עקידה יכול להפוך למערך מעשה אהבה של ייחוד והתייחדות (שלנו איתנו ושלנו עם הבורא)
לא להיצמד לשום דבר, כי הכל מאת ושל הבריאה
שום דבר אינו נחסר אפעם, הכל תמיד מלא (הבריאה היא אותה בריאה על כל פניה, בשמיים, בארץ, בגוף, שאינו בגוף, הכל אחד)
למדנו מנגנון אשמה שהתעוות לקורבנוּת (אין באמת אשמה, כמו שאין באמת בחירה, וזה לפוסט אחר, והרחבה).
למדנו לסלוח (תנועה ריגשית מוחשית המשיבה את השלום והשלם לבראשית).
למדנו להשיב את השלום על כנו (להשלים = לקבל הסכמה, ולמלא חלק שחסר כמו שקע תקע)
למדנו להכיר בשלם שאנחנו (ושלום עלינו, בנו ועל כל ישראל, במרומים ובתחתונים!)

מי שחווה רק עדינות, לא מכיר בערך שלה
מי שחווה רק כאב, מפספס את העיקר
מי שחווה כאב ומסכים לקבל עדינות – זכה לשכינה שתשכון בתוכו.
מי שמעדן את הגסות (ההתנגדויות) שבו, מתאפשר לו להתממשק עם הכל, ובכך לחוות שפע רב