השיבה הביתה: מסע אל עצמי

השיבה הביתה

מסע אל עצמי

חברה שאלה אותי על מסע הלהבות (הזיווג הזה מגן עדן, כשהתפצל לניקבי וזיכרי, ברחוב מכנים זאת החצי שלי, במציאות זה השלם שאינו שלי, כי שלם לא צריך אחיזה – זה פועל על מגנטיות ומשיכה, ועל אהבה ללא תנאי – זה שונה מקשר זוגי "רגיל").

פעם כיניתי אותו "מסע הייסורים" ויה דה לה רוזה אל תודעת משיח, אל אחדות. המסע לעדן (מעולם לא יצאנו משם).

היא שאלה, האם התפישה הזו של מסע הלהבות לא מונע ממני להתמסר ולהזדווג עם אחר טוב ומייטיב.

התשובה בקצרה היא: כן

התשובה הארוכה היא: לא

כמו במסע להבות, בוודאי שכן ולא יכולים לשכון יחד (אם עושים להם מקום…).

השאלה המרכזית היא: מה נכון לי לעשות?

והתשובה המתמדת היא: עפ"י צו ליבי, ותבונתי.

למה ככה?

כי לכל אדם יש דרך אחרת המדוייקת לו, כפי בחירתו, חזרה לעדן (למעשה, זה מסע תודעתי והיזכרותי שיש לו מסננים וצמצמים שמווסתים את קצב ההתקדמות, ואת קצב החשיפה לאור והגדלת הכלי להכיל אהבה).

האמת – היא אחת: הכל ישנו וכל הישנו אהבה הוא ואין עוד מלבדה.

למה אנחנו לא מרגישים כך, או מזהים את זה?

כי המסע הוא תודעתי (כמו חלום), והוא נע בין הפך האחדות לאחדות.

במילים אחרות, אנחנו חיים בהוויית נפרדות, שהיא אשלייתית, בעוד האמת היא אחדות מתמדת.

עדן זה כאן (תמיד היה ותמיד יהיה), אלו מסכים והסתרות שמסתירים מאיתנו את האור.. למה? כי זו תכלית הבריאה: להתגשם בגשמי, להתגבש בחומר, להגיע לקצה ולאחות ולחבר חזרה לשלם. מעץ הנפרדות (טוב ורע) לעץ החיים וההוויה – בתודעה! (ואז גם יתגשם כך הלכה למעשה)

זו אחת הסיבות שבמסע להבות חווים את הקצוות, כי הקצוות הם המיצוי של תכלית הבריאה. כלומר אם הבריאה היא האחדות השלמה, הקצה האחר יהיה נפרדות מוחלטת. כשאנחנו חווים את הנפרדות המוחלטת שוב ושוב ושוב, בשיא הכאב והסבל והחשיכה והעיוורון – החוויה מגיעה למיצוי, ומהמיצוי הזה, אפשר להשיב חזרה את התודעה השלמה.

העיניין הוא, שהכל שלם כל הזמן, והכל הרמוני כל הזמן, והיקום כולו מאוזן תמיד, וכדי לחוות את המציאות הזו, עלינו להיות בתדר שזה מה שחווים בו. ולכן כל המסע הוא בעיקר תודעתי, להביא את התודעה שלנו למצב שהיא רואה הכל בשלמות ובהרמוניה. זה הפוך על הפוך, רוצים להגיע לשם אבל זה לא שם, זה כאן בפנים.. זה רק להסכים להכיר בזה = לראות שזה כך. ההתנגדויות שלנו מונעות מאיתנו להסכים לראות שזה אכן כך (מאינסוף סיבות).

וההסכמה, זה פוסט בפני עצמו (בהזדמנות…).

אז במסע אנחנו נעבור לנפרדות הקיצונית ולשברון הלב, נעבור בהתמסרות הטוטאלית, נעבור דרך התבטלות, נאבד את עצמינו, נחשוב שיצאנו מדעתינו, ושהגוף הפיזי לא יכול להכיל עוד רגשות ושהוא תכף מתפוצץ, נעבור בתוך חשכת הספק (הנחש), נעבור באובדן, נעבור בשדות העדר אמונה, נעבור בחשיכה, ועלטה גמורה, נעבור בתוך ביצות הצער של מורלה הזקנה.. נרגיש דחויים, לא רצויים, שמתעלמים מאיתנו, כל החיים שהיו לנו יתקלפו מצורתם (כל המעברי דירות, שינוי תעסוקתי, ועוד תהליכי שינוי גדולים שמתרחשים), נחשוב שאנחנו לא אהובים, נשליך הכל החוצה, נברח מלקבל אחריות ולבחור… שיכחה של מי אנחנו ומה התכלית, אי ידיעת הבריאה, הישרדות, בדידות (זה הרי הכי רחוק מידיעת הבורא והיש, והאחדות והחיבור), חווית אובדן שוב ושוב ושוב (עד שהיא ממצה את עצמה ומבינים שאין בכלל ניתוק אפעם..), כאב וקריעה (כי זו חוויה שהנשמה חוותה כשבחרה להתגשם בחומר, היתה חייבת לעבור באשליית ניתוק מהבורא.. וזה צף בכל פרידה לאורך כל החיים)

ונמשיך לעשות את זה בלופ עד שנבין! (בינה!), עד שזה יגיע למיצוי. כשזה יגיע למיצוי ונחליט ש"עד כאן!" זו תהיה נקודת התפנית של שינוי תודעתי משמעותי.

ממה שאני לומדת ממסע ההתפתחות שלי, הכל מגיע לקוטב, לקיצוניות, לקצה, כי רק בקצה מתממש מיצוי של הדבר ואז אפשר להתאזן על האמצע. וקו אמצע ביהדות הוא השלם המלא, הוא הלב שלם. מתוקף חוקי היקום, דומה מושך דומה ולכן שלם ימשוך שלם.

מי קובע מזה ומתי זה מיצוי?

רק אנחנו.

וגם אז – זה צריך להיות בלב שלם : ))

מ.ש.ל

מדובר במסע תודעתי, שלכל אחת קצב משלה, ובחירות החיים שלנו כיצד לנהוג, הן נגזרת של ההתפתחות התודעתית ומדרגת הבינה שהגענו אליה. כן לכל אחת מערך תפישות ואמונות ומערך ריגשי שונה – נקודות מבט שונות, "מה שרואים מכאן, לא רואים משם" לכן בכל שלב – נכון לכל אחת לעשות דבר אחר. לדוגמא: אם את בשיא הספק כרגע, אולי כן נכון לחוות חיבור אחר, כי זה השלב, ואם זה מה שיביא אותך למיצוי, הרי שאת זה בדיוק עלייך לעשות.