שתיקה

לפני 10 חודשים. 5 בספטמבר 2023 בשעה 13:43

כאב מוכל מתחיל בשתיקה.

כשהוא מתגבר, מדברים.

כשהוא נוראי, צורחים ומשתוללים.

כשגם זה לא עוזר… והוא עדיין מתגבר, שותקים.

כי הוא נשפך מתוך הכלי, הכלי קטן מלהכיל והכל עולה על גדותיו ונשטף בשיטפון, אין יותר מילים לשים אותו בתוכן

אז

שתיקה

(כשאישה שותקת, דע כי סף הכאב שלה עבר ממזמן)

"אותך אני אלמד באהבה, לא בכאב".

איכשהו, זה היה השיעור הכי כואב בחיים שלי, כי אמרתי "כן" לאהבה,

החללים נשארו חלולים והכאב עלה על גדותיו (למה אני שומעת בראש שלי אותך מחקה אותי מתבכיינת? הרסת את הכאב עד ליסוד! גם אחרי שנשתתקנו.. לא יאומן)

כאב של מים ואש, של דמעות ואש מכלה כל חלקה, כי זה השיר שלי… כי זו המראה הכי צלולה שלי,

עד שאבחר

בי

זה הריקוד הזה, של להבות תאומות, אלו החיבורים וההתנתקויות.. ההתקרבויות וההתרחקויות…

עד שילמדו לאהוב כל אחד את עצמו באמת, ואז זה יתמגנט שוב, כמו מעצמו…

כי תכלית הכל: אהבה

כי תכלית הכל: אחד

כי אחד אנחנו, אהבה היא האמת שלנו

כי אחד אנחנו, אהבה היא האמת שלנו

כי אחד אנחנו, אהבה היא האמת שלנו

כי החיבור הבלתי אפשרי בטבע הוא החיבור של מים ואש, וברור, כשמש וכלבנה… שזה החיבור השלם שלי,

כי ככה אני, על הבלתי אפשרי,

כי ככה הוא, על הבלתי אפשרי.

כי ככה אנחנו, הופכים את הבלתי אפשרי – אפשרי

לכל זוג להבות, המסע הייחודי שלו

זר לא יבין…

עכשיו לבדי, אני כבר יודעת בוודאות, זה – שלי.

מה עושים עכשיו? אלכימיה… לשחק בחומר ובאנרגיה, לעשות קסמים, ולהפוך כאבים לניחוח פרחים פורחים

לבחור באהבה

לבחור בי

הרפייה

למים ולאש יש ריקוד מאוד מיוחד, ולימוד מאוד עמוק. חוסר דיוק הכי קטן והם מכבים את האחר או שורפים אותו (ראיתם את הסרט ELEMENTS? כדאי!)

וכשמוצאים את נקודת החיבור, היא עצמה משנה את הכימיה גם של המים וגם של האש… (נו נישמתי היקרה, לא יכולת לבחור שיעורים יותר מורכבים מזה?? חייבים תמיד ללכת על הטופ??? תמיד הכל בלתי אפשרי???). האנרגיה הזיכרית מתעוררת כעת אל "הלילה האפל של הנשמה"… האנרגיה הניקבית בדיוק מסיימת את השלב הזה ומילוי החלק שלה.

הסוד הכי גדול, הוא.. ש: באים אליי. באים לתוכי…

ובשביל שזה יקרה, אני צריכה לבוא אליי קודם… אז.. הנה אני באה!

(פעם כתבתי פוסט על המילה הכי סקסית בעיניי "בואי!" – כדאי לחפש אותו אחורה איפשהו).

בואי!

וכדי שזה יהיה שלם יותר, פרשת כי תבוא.. אל הארץ. פרשה שמספרת על הביכורים של הפירות הראשונים שהארץ הוציאה, במתנה חזרה לבריאה. זוהי הכרת התודה וסגירת המעגלים. זה מתחיל ב "לך לך" אליך פנימה, "בוא אל פרעה" וכנס אל תוך המצריים שלך כדי להוציאך לחירות, ואחרי שהלכת 40 שנה במדבר ונרדמת בקבר, לא יודע אם תקום מחר או לא, הגעת אל הארץ אשר אראך… ו"כי תבוא אל הארץ"… והארץ הניבה לך את פירות השפע שלך, זכור את הברית! זכור את האחדות, וחבר הכל חזרה לבריאה, הכר תודה. אז כן, אני כבר יודעת בוודאות, אני השפע שלך. אני הארץ. אני המים החיים.. וכפי שראוי אתה במלוא עוצמך לבוא בי, כן ראויה אני לבוא אל עצמי קודם.

אפשר לכנות אותי מציפה/מטביעה, ואפשר לראות בי את שפעת המים והחסד ונתינת האינסוף (כי תכליתי היא תמיד להעביר הלאה, זו מהות הצינור והרצון) ובתור השמש שלי, אתה זה שבוחר במה תרצה להתבונן בתוך האינסוף שאני, מהי נקודת המבט שלך, מה תאיר בי. ומה שתאיר בי, הוא גם מה שיואר בך.

הינני כאן.

רק ככה זה יוכל להעשות:

https://www.facebook.com/reel/206191785785389

ואם הגוף שלי היה יודע לנוע, ככה הוא היה מבטא את איך הביחד צריך להרגיש:

https://www.facebook.com/reel/314121027731339

ככ הרבה מילים לפוסט שכותרתו "שתיקה" :- ))))))))))))

"וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.  יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה." (מלכים א יט)