ידיים.

כשהייתי חוזרת מהגן, היו מחזיקים את כפות הידיים שלי בשתי ידיים, מסתכלים עליי ושואלים אותי: "מה הידיים הקטנות האלו עשו בגן היום?" ואז הייתי מספרת מה הן עשו (לא אני… הן) – או לפחות אני חושבת שסיפרתי.. קצת, כי כמעט ולא הייתי מדברת, רק מתבוננת בסקרנות רבה בעולם ולומדת וסופגת.

עבר הרבה על הידיים האלו במשך השנים, הן עשו הרבה מאוד, דרכן גם הרגשתי את הפעימה של היקום (וגם את שלי).

בשבוע האחרון הן נכוו ממגהץ (כי גיהצתי), נשפכו עליהן מים רותחים (כי הייתי עייפה והקיטור לא הפסיק בקומקום החשמלי), נדקרו ממחט (כי תפרתי), גם נדבקו אחת לשנייה מדבק 3 שניות (כי הדבקתי.. וזה היה דבק מקוצר של שנייה אחת!! וחשתי שיש לי עוד שתיים), התקלפו, ואח"כ נדבקו שוב הפעם מדבק מגע כי נגעתי, ואח"כ רעדו מאקדח (דבק חם) כי פחדתי ממנו ממש כשם שאני מפחדת ממקדחה, בדרך גם היה סכין יפני, מספריים, אזיקונים היו המון! ריסוסים, קשירות ועוד ועוד שאני כבר לא זוכרת.
כל הבית שלי הפך להיות בית מלאכה – לתחפושת (שווה, כן, שכמעט הביאה אותי לזכות במקום הראשון) ועוד כמה פרוייקטים כי היצירתיות קפצה עליי קפיצת ראש.

אני פשוט חיפשתי דרך לבטא את עצמי, תחפושת שתספר מי אני באמת… ומצאתי. וביצעתי. ויצא לי ממש יפה, וראוי ועבודה טובה (שהזכירה לי לילות עתיקים של יצירה)… 
ואיכשהו – זה שם אותי על הבמה באור הזרקורים… וזו אני בדר"כ שמכוונת את הזרקורים, ולא נמצאת באורם – כי אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי שם.
החלק הזה מאוד הביך אותי ולא ידעתי מה לעשות עם הידיים שלי, והגוף שלי שכח לנוע.

*

איך שנכנסתי, הוא כבר קלט אותי משום מה, תוך כדי שמסרתי כרטיס ונרשמתי, הוא נעמד מולי, קצת יותר גבוה ממני, מפקד על חלל, ואמר:
"את! 
מיד,
כשאת מסיימת כאן,
אבל מיד!
את הולכת לשם (והראה לי עם האצבע),
ונרשמת לתחרות!
זה ברור?"

כל התגובה שהצלחתי לגייס מעצמי על ההתקלה הזו, היתה פשוט להצדיע בדום מתוח ולחייך בנדיבות הלב וללחוש "טוב" שקט ונחבא אל הכלים – תגובה מתבקשת בהתאם לסיטואציה.

ואז, אחרי הרבה Mingling… ככה, כן, באמצע שיחה כשאני משדלת אנשים להתעמת עם עצמם, הוא אומר לי: תלכי לבמה, תכף יקראו לך.. 

ושאלתי – למה לבמה, מה עשיתי?? למה יקראו לי? והוא אמר: את בפיינליסטים.. ואני ככה מסתכלת עליו במבוכה – "מה, אני???"
חושבת שהוא מתחמק והוא אומר לי – כן.. תלכי.. מה, לא ראית? הרבה אנשים הצביעו לך (בטח לא ראיתי, הייתי עסוקה בלהאיר, ממתי מצביעים לי??)
ואז בדיוק קוראים לי..
לבמה.. 

ואנשים מבקשים להצטלם איתי… (מזה?! מה קרה בעולם?! ונהפוכו, העולם התהפך!)

(ונזכרתי בימים אחרים עתיקים אף יותר, שהייתי כמה וכמה פעמים על הבמה… )

יש הרבה אנשים ממול… ממש ממש הרבה, גם ביציע, וביציע השני… וכל תשומת ליבם – אליי, וזה – זה היה מאתגר לי להכיל… 
ויש מלא אורות מסנוורים… והמון אנשים, הם אהבו מה שעשיתי.. וראו – באור – והאירו לי.. בחזרה, כמו במראה, אספקלריה מאירה.
זו זכייתי.

פורים שמח!