על הנצח והאינסופיות

במקום שאני מתרוקן ונגמר, מתמלא הינני אינסופי.

על הנצח שמנצח,
בגאון,
בכל מקום,
את אינסופיותו.

הכל דומם
הכל פועם
האין נוכח
ואומר כך:
הכל כפי שהיה, כפי שיהיה,
מתחדש,
רוחש, לוחש
שואג: תהיה!

החיים נכתבים בכלי כתיבה פילאי,
האינסוף מתפתל ומתהווה לאופק,
שואב אל תנועתו,
את הכלום שהכל בתוכו.

האדמה רוטטת,
ממגנטת –
גשם שמתגשם.
מכילה,
מתמלאה –
ועולה השמיימה
בלהבות שזורות
שזורמות לבָּה
מעצבות תמונות נוף בלשונן,
שלא מהעולם הזה,
מתוך הכדור הזה.

הרוח מניעה,
לכל הרוחות,
את כל התנועות,
ואת הרקיעים והימים,

המים זורמים בהתמדה,
תמיד ברור להם… וכשאין לאן –
הם ניקווים בתקווה,
לזרום עם הרוח שפעם …
הפעימה ונשקה להם בבריאה.

החיות מתהלכות,
מתעופפות,
שוחות.

נשמות עולות ויורדות על סולמות מוארים שנמשכים מאבני ראש של מטה אל מגנטים של מעלה,
צינורות אורות מלאכים ממלאים כל אַיִן.
והאטוֹמים אוטמים בתוכם את מהירות תנועת האור מבפנים החוצה באחדות.

המילויים ממלאים לבבות שעולים על גדותיהם ונשפכים מהעיניים,
ונספגים באדמה צמאה, שפועמת מתוך האהבה שמצאה לעצמה.

ואנחנו?
אנחנו נוגעים,
במרחק נגיעה,
ואולי לא צריכים את הנגיעה כדי לנגוע באמת…

קפלה סיסטינית, ליאונרדו דה וינצ'י