מגולגלים צמריריים

מגולגלים צמריריים

משהו כל הזמן מושך אותנו…

לאן? למה?

להתפתח,
למצוא עוד מפתח,
להתגלגל,
פנימה אל תוך גוף,
ואז החוצה מהגוף,
להשתולל,
ואז להתגלגל שוב,
פנימה והחוצה וחוזר חלילה
שוב, ושוב ושוב, ושוב ו-שוב…
הננו אנו, אבל לא תמיד כל ע(ו)צמותינו.

לפעמים השוונצים הצמריריים שלנו אוספים אל תוכם חלקיקי צמרונים אחרים,
פשוט מתוך האלקטרומגנטיקה, המשיכה – מדביקה ואולי אף מדבקת –
מתוך ליבה של האחדות ברקמה חיה.

נפתולי הנצח מתמשכים ונמשכים כמו עשן מעורטל,
שמתפשט מעצמו אל תוכו
אל חללים חדשים
מפלס דרך לכל הרוחות כולן,
לא ברור מי מוביל ומי מובל,
כולם משחקים במשחק "כן נוגע / לא נוגע",
במשחק "ומה הרצון שלי עכשיו?"
"ועכשיו?"

המבט המאופק לאופק –
בו בעת בוהה ומתהווה,
רואה הכל ולא רואה דבר,
שומע הכל ולא שומע דבר,
חש הכל ולא חש דבר,
מחולל הכל,
לפעמים מכלה את החלל,
ועם זאת – לא עושה דבר…

הדברים מתמשכים, נמשכים, ומתהווים לעצמם,
מתוך ובתוך החומר העצמי,
מצומצם ומתרכז ב-עצמי מתבוסס בלשד העצמות עצמן,
יש לדברים את קצב הפעפוע המתמיד שלהם בהתעלותם.
יש לדברים דיבור משל עצמם:
דיבורים של המאונך אינם אותם הדיבורים של המאוזן,
ודיבורי מטה אינם דיבורי מעלה ובכלל אנחנו לא תמיד מדברים בהרמוניה,
עצם העיניין נמצא בתוך הדברים עצמם.

שפה גרעינית ריגעית, ויש שפה ניצחית,
יש מן השפה פנימה, ויש מן השפה החוצה.
הכל מלאכת מחשבת,
הכל מרכבה,
הכל נוסעים,
הכל דרכים,
והכל – מתמידים.

נצחיות שגלומה בתוך החול הצהוב,
מוטבעת בתוך הענבר הזהוב,
פועמת מתוך החום היוקד,
על פני כל הימים ואורכם,
משומרת בקרחונים קפואים,
ובמרחבי כל הרקיעים.

האינסוף כבר אינו מעורטל,
ובעירום – הכל מואר.

האינסוף נוכח בכל רגע ורגע:
כשאין יודע כמה מאחורי וכמה מלפניי,
היכן אני, מי אני ומהו תפקידי,
אך תמיד ובהתמדה –
אני הינני אני הינני.