מסע, אמא הלכה, 15 אימהות הגיעו

אז – שוב עזבתי את הארץ,
ושוב אני מאבדת אמא (זו שילדה, גידלה ואהבה אותי לא משנה מה).
וזהו, בזה נגמר, אין לי עוד אימהות לאבד.

הפעם הראשונה שצעדתי, היה בגיל 9 חודשים, בחורשה, בסמוך למקום בו גדלתי. אבל אני חושבת שעד ה 19.09.2021, לא ממש יצאתי מתחת לשמלה של אמא שלי לצעדים עצמאיים משלי לא משנה עד כמה אני עצמאית, מנהיגה, ראש צוות אחד בארץ ואחר בחול, ועוד מעגלי אנשים שאני מאירה ומחבקת אותם.
ואז, עשיתי צעד ראשון, יצאתי למסע נשים רוחני, מושלם, בו הבאתי את מלוא עצמי, נוכחותי והמימוש העצמי שלי, ובאחד התהליכים שעשינו, השלמתי תהליך סליחה עם אמא שלי, תהליך שעשיתי אותו מספר פעמים בשנה האחרונה, החל מאותו אוקטובר של שנה שעברה, אז התנמס לפתע הסלע שהפריד אותי מהחיים, ומליבי שלי, הסלע שנעמד שם ביני לבין אמא שלי, ולא איפשר לי להרגיש אהבה אליה, סלע שהיה עשוי מכאבים כה רבים, מחוסר אונים קשה ועמוק, ורגשות אשמה שמילאו אותו בלהבות אש שורפות, וככה – במשך 9 חודשים.. (כמה לא מפתיע), דיברנו המון, אני ואמא, ושיתפתי אותה, והצלחתי להרגיש אהבה! ממנה ואליה, ולחבק, ולהשפיע עליה מהשפע שלי ולעזור לה ולו בקצת בתוך כלא הגוף של עצמה – קצת אפילו להיות בת. כל כך הרבה חודשי סבל הגיעו אל קיצם, עבורי ועבורה ואולי גם עבור שאר המשפחה.
אני ידעתי שהיא תלך, כי בשבת שלפני ראש השנה, הייתי מאוד עייפה, בצהרי היום, ואני אפעם לא ישנה, וישנתי, רבע שעה, והיא באה להיפרד ממני, ולספר לי שכבר קוראים לה והיא נדרשת במקום אחר, והיא באה כל כך לחבק אותי, ואת כל הדמעות שלי ולהכיל אותן על הבטן שלה, עד שארגע, והגבוה שלי הבין מיד, ושיחרר לגמרי עוד באותו הרגע, כי שמחתי, שמחתי שהיא מוכנה להגאל. אבל כשהתעוררתי, התעוררתי בבכי דיי היסטרי – על כל השנים כולן, כי אני נפרדת מאמא שלי, מאז שהייתי בת 12, כשהיא בחרה במסלול של מחלה ולא הסכימה שאעזור לה להתרפא. אז – כשהרצפה נשמטה לי תחת הרגליים. מאז – חלום אחד לימד אותי שהרצפה בכלל לא נשמטה, וככל שהאמנתי בכך יותר, היא החלה להתיישר. כך בוראים את המציאות.
אמרתי למשפחה שלי שאם הם רוצים, יש להם בין 20-30 ימים, אבל אבא היה אחרי ניתוח כפול בעין אחת, ובית האבות היה סגור לעינייני קורונה, וכך קרה, שבחודש וחצי האחרונים, היא היתה לבדה, וככל הנראה – זה איפשר לה להשתחרר. אז כן, זה קרה בדיוק 22 ימים מאז אותה שבת, בדיוק שבוע לאחר יום ההולדת העיברי שלה (ו' בתשרי), ו 5 ימים לפני יום ההולדת הלועזי שלה ("בטעות" חגגו לה יומולדת בבית אבות, חודש לפני הזמן, כשלא היינו שם) בשבת ב 1 לפנות בוקר, של ה 25.09.2021. אני לא הייתי שם בכלל. ראיתי אותה לאחרונה, בגיהנום שהיה ב 25.06.2021, כשהייתי שם אצלם, ו.. העברתי אותה לבית אבות, כי כבר אי אפשר היה לטפל בה עוד.

אני חושבת שכבר אין לי מקום לכאבים עוד, גם אם למדתי שמאחוריהם, כמו גם מאחורי הכעס, החרדה, הדאגה, חוסר האונים, הייאוש – עומדת אהבה ללא תנאי, נוכחת ויציבה.

בועת המסע העוצמתי והמיוחד, עטפה ובודדה אותי עוד ימים לאחר שהסתיים, כמו מעטפת כזו ששומרת, גם בזמן השבעה, בבידוד ששומר אותי מכל האנרגיות של אנשים, ודמעות של כל הנפרדים… שתסתיים בשבוע הבא, בתוך יום השלישי הורוד של האהבה.. ואני מוצאת שהכאב הגדול שלי, הוא בכלל על א' – הוא שהכרתי לפני שנתיים (09.2019), אחד מבני הזוג הנישמתיים שלי… שאינו מרגיש כמוני כלפיי, אבל כן מאוד אוהב. והנה שוב אני מוצאת עצמי באהבה עוצמתית מאוד ולא ממומשת, אלא בנבכי ליבי, ומתוך הבזקים של מימד אחר בו הזוגיות כן מתגשמת. זה יוצר בי דיסוננס גדול מאוד, ושיעור הראויות שוב עומד על השולחן… ואני כבר עייפה משיעורים למצטיינים. אני רוצה רק להיות ("אני אוהבת, מעריכה ומקבלת את עצמי, גם אם אשאר לבד כל החיים"), כן, כך כופים על אדם ללמוד לאהוב את עצמו עד כלות, בתרתי משמע.

ברשותכם הקוראים, אחזור לנבכי ליבי, שם מתרחשת אהבה, או אל תוך הנופים, הרגעים, המכתבים שכתבו לי, על מרחבים של נגיעה. אחזור לחיק אותן 15 נשים, שעטפו אותי, על אדמה רחוקה, רגע לפני שהתקרבתי לאדמה שקיבלה לאחרונה את אמא. ולכל מי שרוצה להשתתף בצערי, אני אומרת שאני לא בצער, הייתי בצער הרבה מאוד שנים, ומאחורי כבר שנה שלמה של אבל – מבחינתי הוא כעת מסתיים – כעת אני בשמחה גדולה, כי אמא השתחררה מהסבל והשיעורים שלה, וכי היא שמחה בעצמה, וכי אני כבר יודעת, ואמרתי לה, שהגילגול הבא שלה, יהיה מלא בשמחה, שהיא תביא מחדש את השמחה הספציפית שלה לעולם – אני חושבת שהיא שמעה אותי, כי אח"כ – זה בדיוק מה שהיא ביקשה לגילגול הבא.

הכל נעשה בסדר אלוהי מופתי,
והיכן שאני שמה את תשומת והלב שלי – שם אני נמצאת.