In my mind

פרק א' – אדמה

אנחנו ילדים.

בתסריט אחד אתה לשמאלי, יד שמאל שלי אוחזת ביד ימין שלך,
בתסריט השני, אתה לימיני, יד ימין שלי אוחזת ביד שמאל שלך,
יש לי שמלה עם כתפיות בצורת כותרת של פרח שמח,
הבד מכסה את הרגליים שלי עד הבירכיים, נפוח קצת, וגם הוא בחגיגה עם הרוח,
יש לך חולצה לבנה עם צווארון, לא מכופתרת ומעליה אוברול בצבע כחול קודר של ים חורפי, עם שלייקס קטן כזה במידה שלך,
ונעליים סגורות בצבע חום של אדמה לחה וטרייה, עם שרוכים סגורים היטב, שאמא שלך הידקה.
יש לך שיער חלק, וחלק ממנו תלוי מאמצע המצח שלך, ומכסה אותו בקשת מעל עין ימין שלך.
הגבות שלך בהתפעלות ושמחה.
העיניים שלי כמו פחמים של חור שחור נעוצות בתוך העיניים הירוקות כמו אירלנד שלך.
אני שמחה, אני מאוד שמחה, שהעיניים שלי מחייכות ומתכווצות והגומות מתעמקות.

אתה יודע מה הולך לקרות, גם אני יודעת מה הולך לקרות, ואנחנו מאוד מתרגשים מזה, ומאוד מאוד אוהבים,
האהבה שלנו כל כך עצומה שאנחנו רואים אותה כמו שמיכה ורודה פלאפית שמכסה את כל הכדור הכחול שלנו,
היא כל כך עוצמתית, שהצמחים צומחים יותר מהר ומחייכים אפילו מאדמת המדבר.
אהבה שנספגת באמא אדמה, ועולה בכל הגבעולים, ומוציאה עוד ועוד פרחים, שרק רוצים להיפתח יותר ויותר להתפקע,
והעצים לא יודעים לאן לצמוח, להעמיק שורשים או להתעלות מהענפים והעלים, והשמחה מפעמת בכל והעץ לא יכול להכיל ונוצרת בו תנועה, כל הענפים שלו רוקדים,
אפילו הרוח רוקדת כולה ועושה אהבה עם כל מה שנקרה בדרכה ובצעדי ריקוד מרקידה הכל.

העיניים שלך מספרות לי, שהעיניים שלי תמיד יפגשו בהן – מולי או לצידי, לא משנה בני כמה נהיה ובאיזה גוף נהיה.
אתה מניח אותי על סלע חמים ואפור שאגר מהשמש חום ואור,
וחולץ לי את הסנדלים,
ואני אוהבת כל כך להרגיש את המגע שלך, ולבהות בתנועות שלך,
יש בהן עדינות מעודנת טהורה ועליונה, ובאותה מידה גם נוכחות של מי שאתה, חזקה ועוצמתית,
אתה מניח כל סנדל בצד, ואת הכפות רגליים שלי על הדשא כאילו אתה מרגיש בעצמך איך זה מרגיש להרגיש ככה,
אתה מתיישב על סלע שכן, ומוריד את שלך, ולאט לאט הכפות רגליים שלך ננגעות ע"י האדמה שחיכתה בכמיהה להרגיש אותך.
אתה חוזר אליי, ומחייך עוד, ומחכה שגם אני אחייך עוד, ואז אתה עושה מה שאתה תמיד עושה: תוקע את האצבע הקטנה שלך,
בתוך גומת החיוך שלי, מה שגורם לה להעמיק עוד…

אנחנו מחזיקים ידיים שוב,
אנחנו מסתכלים בעיניים שוב,
כתף אל כתף,
ואז המבט שלנו בסינכרון מלא אל האופק,
ואז אלינו שוב,
ואז לאופק שוב,
ואז אנחנו רצים, מהר מהר, ועוד ועוד,
כל צעד חזק על האדמה, והיא מקפיצה אותנו גבוה יותר אל תוך האויר מעלה,
כמו צעדים מרחפים,
כר הדשא עשבוני ולח, והאדמה טרייה ורכה ומאפשרת לנו לשקוע בתוכה בדבקות,

הנוף של כל המצוקים החדים נפרש ונפתח,
ואנחנו מתקרבים,
והלב שלנו הומה,
הצעדים זהים,
והנה,
זהו הצעד האחרון,
ואז –

אנחנו קופצים!

פרק ב' – אוויר

האוויר מחזיק אותנו כמו שמיכה סמיכה,
מערסל אותנו ומניח אט אט על עצמו,
הים, מחכה בכיליון שנגיע אליו וננגע,
הוא כבר ממש בכמיהה ושולח גלי אחיזה רפויה בבהונותינו,
בשביל העונג שלו, בשביל העונג שלנו, בשביל העונג של היקום כולו,
אבל לנו מתחשק לשחק איתו בתופסת, לגעת בו רק בקצה,
לעשות עיגולים עיגולים של אדוות מים,
ולהתמסר עוד לזרועות של הרוחות –
לפני שנניח לגוף שלנו לשקוע במצולות.

הידיים שלנו כל הזמן מחזיקות,
והחיוך שלנו מקיים את העולם,
והעיניים שלנו חוגגות,
שלי בתוכך, ושלך בתוכי.

פרק ג' – מים

עכשיו השיער שלנו מסתנכרן עם המים,
וצף בדיוק כמו האצות על גלי הגלים המתונים,
הידיים שאנחנו מחזיקים,
מובילות אותנו בתוך הימים,

אנחנו מרגישים את כל הטמפרטורות,
את החמימים ואת הקרירים והמשתנים.

אנחנו אוספים בגוף שלנו את כל ההרגשות,
אלו ההרגשות שנובעות מתוך ההתנגדויות:
התנגדות של האדמה שקיבלה ונשאה אותנו עליה ובתוכה, ומסרה אותנו לרוחות,
התנגדות של הרוחות שעירסלו ושיחקו איתנו מסירוֹת,
התנגדות של המים שבלעה אל תוכה והכילה באהבה.

העור שלנו זוכר את כל ההרגשות, את כל המפגשים בין החומרים,
והלבבות שלנו מחוברים דרך הידיים,
כל פעימה של הכלה, מעבירה רטט לכל הבריאה,
רטט שמהדהד, מרכך, מרפה, מרפא, את עצמו לכל מרחבי היקום,
אנחנו מרגישים אותו עובר דרך התנועות של המים,
אנחנו מרגישים אותו כמו צעדים של דוב ענקי שהולך ביקום,

הרטט שיצא מתוך הלב שלנו חוזר אלינו,
ומפעים אותנו מפעימים את הבריאה,
מעניקים לה את הנשימה הראשונה,
את הפעימה הראשונה,
הקצב הראשוני,
המתמיד,
שמקיים אותה.

הגופים שלנו שוקעים אט אט עד הקרקעית,
וכפות הרגליים שלנו כבר נחות על החול העיסתי,
והעיניים שלנו שוב נפגשות,
וכפות הידיים מתהדקות,
ואנחנו הולכים מרחפים,
בצעדי חלל,
מאביקים את התחתית.

ביד השנייה שלנו אנחנו מלטפים דגים,
שחגים, חוגגים ורוקדים סביבנו,
באים להתחכך ולהרגיש גם,
רוצים מתשומת ליבנו בליבם.

יש לפנינו קונכייה ענקית,
עומדת על קודקודה,
והכנף שלה פתוחה,
מזמינה אותנו כמו סנפיר מתערטל,
שמסמן לנו עם האצבע להתקרב ולהיכנס פנימה.

אנחנו מצמידים שפתיים,
ונותנים נשיקה מלוחה,
ממשיכים להחזיק את הידיים,
ומחליקים פנימה.

יש שם שקט של ים,
ואוויר ראשוני, שאף אחד לא נשם,
אף פעם,
ואנחנו שואפים, למרומים, למצולות, לריאות,
ומזהים שהשאיפה שלנו ורודה ומתוקה
כמו ורדים,

וכאילו שהקונכייה קראה את המחשבות שלנו,
ובתוך אחד מהקפלים הדוממים ההומים שלה,
חיכה עלה ירוק רענן ורוטט, נח על כיס אויר יציב,
ועליו חצי כוסית של בלוט,
מלא בצוף ורוד ופרחוני,
ומחכה,
שנגיש את השפתיים, ונבלע –
צוף, שמחכה לטייל לנו בתוך הבטן,
ולגלות עולמות חדשים של תאים שהוא עוד לא מכיר.

וכך אנחנו עושים,
ועכשיו, אנחנו מרגישים כמו קודם, אחד את השנייה,
ואת הצוף מטייל לנו בגוף ונמזג כמו דבש, מאיבר אחד לשני,
אנחנו לומדים שהוא צוף אינסופי,
שהוא עוד התגלמות ייחודית של שמחה בעצמה.

אנחנו נושאים אותו בקרבנו,
וממשיכים ללכת, בתוך נפתולי הקונכייה שבכל צעד שלנו נפתחת ומתפתחת,
אנחנו מתפעלים מהקירות הלבנים המבריקים – לפעמים בקצוות הם מעושנים וורודים,
מתעגלים מעל הראש שלנו, ולפעמים מתארכים אל תוך קרן בקודקוד ראשה.

חדרי הנפתולים הופכים להיות יותר חלקלקים ורחבים,
מאחורי אחד העיקולים,
ישנה פינה שישבה וחיכתה לנו,
שנבוא להתכרבל בתוכה,
ובמקום שהחיבוק יבוא אלינו, נכנסנו אנחנו בתוכו,
ואיפשרנו לפעימת הקונכייה לפעום אל תוכנו.
ובאותה מידה שהנחתי ראש על כיתפך,
אתה הנחת את ראשך בחיקי.

עצמנו עיניים,
הגוף שלי היה כמו כרוכית סביב הגוף שלך,
היה לך נעים, ונשמנו קמעה.

בעודנו מנמנמים,
הגופים שלנו מתארכים:
התלתלים אצלי צמחו,
והגוף שלי התעגל ונעשה מרופד יותר,
שלך הפך מוצק יותר, מעוצב,
השיער שלך התכהה ועטף אותי ואותך,
מעלינו.

פרק ד' – אש

באחת הציציות של הקונכייה,
הבקיעה לפתח קרן אור שימשית,
צבעונית,
שביקשה להיטמע בנו גם.
השתחררנו מהתנוחה העוברית,
ומתחנו את עצמנו עד הקצה,
ואיפשרנו לקרן קשת הציבעונית,
להתענג על כל אורכנו…

ואז חיבקנו, ופשוט התגלגלנו,
פעם אני מעליך, ופעם אתה מעליי, ואז –
תקרת הקונכייה התחברה עם הרצפה,
ואיתנו,
ונעשינו שלובים.
נפתחים ושלובים.

מעוצמת החיבור וחדוות השמחה, שקעו לקרקעית המון המון פנינים צוהלות,
בכל מיני צבעים פניניים: לבנים וורודים,
כל צעד שלנו, העלה ענן של פנינים שרקדו סביבנו…
הנחנו להן לנוח בכף ידנו,
חלק מהן נתלו בשערות ראשנו,
וביקשנו כולנו לעלות אל האור.

הקונכייה פתחה את עצמה,
ואיפשרה לנו לצאת דרך אחד מציציות קודקדי ראשה,
והמצולות העלו אותנו מעלה מעלה,
בקצב הפעימה שהפעימה את הבריאה,
יצוריי ים ליוו אותנו,
מדוזות פרשו בפעימה יציבה ועיקבית חוטי צעיפים ומלמלות,
ומלאכי מנטה ריי נפנפו לנו,
להקה של דולפינים חגה סביבנו בחיוכים וציוצים,
וליוותן לבן עצום החליק תחתינו, ונשא אותנו על גבו,
הנחנו עליו את הראש שלנו וחיבקנו אותו,
גם מתוכו הרגשנו את פעימת הבריאה הראשונה מתמשכת בהתמדה.

לפני שעלינו אל פני המים, השתהינו מבט,
אני מולך, מחזיקים את שתי הידיים,
ונושמים עוד נשימה אחת של מי הים החיים אל תוכנו,
והמליחות של הים מייצרת ספירלה עם הצוף שחגג בתוכנו,

התעלינו אל פני הים,
והים האיר לנו פנים,
בניצנוצים של שמש, שניקדה אותו בעצמה.

פרק ה' – ספירלת האחדות

הובלנו עצמנו אל החוף,
ושכבנו על הגב, סופגים מהחול החם,
והשמיים פגשו את העיניים שלנו,
ונספגו בהן עד שהן הפכו כחולות,
הסתכלנו בנו:
אני בשמיים שבתוך העיניים שלך, ואתה בשמיים שבתוך העיניים שלי,
ונכנסנו אחד בשני,
כמו דולפין בקפיצת ראש, עושה סיבוב בתוך הגוף שלי,
ואני עושה סיבוב בתוך הגוף שלך,
כמו סוגרים מעגל,
של מיזוג והסתנכרנות,
של ספירלה שאני,
עם ספירלה שאתה,
ומעוצמת התנועה,
התארכנו עד מאוד,
וראשנו כבר הגיע לשחקים,
וכפות רגלינו העמיקו שורשים.

הסתכלנו עלינו,
וראינו שהשמיים והארץ אחד הם,
ואנחנו איתם,
בדיוק כמו שהיה בתוך הקונכייה,
וחייכנו מעלה,
וחייכנו מטה,
והרחבנו את החיבוק לכל הרוחות והכיוונים.

*נכתב לאורNסוף, 06.08.2021 16:08