לפעמים אני מתעוררת מהחיים שלי ונזכרת שאמא תכף הולכת, אותה אחת שהביאה אותי לעולם, אותה אחת שניסתה להיות לי ולהכיל, אותה אחת שגם כשבניתי סלעים וחומות כי כאב לי מידי ממנה ולא יכולתי עוד, עדיין היתה שם, ואהבה אותי עד מאוד מתוך הכאב והקשיים שלה.
בחוג לספרות מלמדים כי כשטרגדיה מגיעה לשיא שלה, היא הופכת לקומדיה. אז – זה כנראה עוד לא קרה, ככל שמניין שנותיי התאסף והתמלא, כך למדתי עוד ועוד שיאים של טרגדיות, ואולי זו אני, שבנויה עם אובר רצפטורים ריגשיים. אולי ככה זה אצל נשמות שרוצות להתגשם עד מאוד ולכן גם להרגיש עד מאוד, ואם אפשר אז מסובבים את כפתור העוצמה למקסימום ושוברים אותו שם… שישאר במקסימום. אני יכולה לטעון שלא ברורה לי התכלית של הכל, אבל אני יודעת אותה, אני יודעת את התכלית. אני ביקשתי לחוות ולהתגשם בגוף ולחוות מנעד רגשות רחב מאוד, יותר בסקלה של הכאב והעצב… משום מה, אז נכון שהיטיתי את הכף קצת גם לטובת השמחה,
אז נכון שהוא – המשפחה שלי, אמר כי שוכנת שמחה מתחת לכל המים הכבדים של העצב והכאב. כן כך הוא – שאני אוהבת כל כך, אמר בשיחות הראשונות שלנו. הוא שמעולם לא ראיתיו שמח כל כך כפי שהיה כשהגענו לתודעה אחד של השנייה. הוא שאמר שאני החתיכה החסרה.
כמעט שנתיים שאני שואלת את עצמי, למה להביא לחיים שלי כזו אהבה נשגבת, מבלי לאפשר לי להגשים אותה בתוך המציאות, בגוף, בתוך החיים, עם מושב של אסלה וכלים בכיור, עם מצעים שצריך לכבס, וארוחות שצריך להכין.. ופצעים שצריך לחבוש.
דיי שהוציאנו ממצריים, דיי שנתן לנו את התורה, האכילנו את המן, והכניסנו לארץ ישראל, הפיץ אותנו לכל קצוות תבל ואסף אותנו חזרה, והשיב לנו את הלשון והשפה – אני אמורה לעצור שם, ולהגיד תודה על שהביא אותו שהוא – משפחתי שלי, לחיי, ואיפשר לי להביע את הרמות הגבוהות ביותר של אהבה שהיישות שלי יודעת להרגיש ולהכיל בתוך הגוף – דיי בכך, לא ? אבל למה שם אותי בעולם אם לא להגשים, בפיזיות ובחומר?
אז התשובה האולטימטיבית, היא שאני המושיע של עצמי, אני אוציאני מדירתי ואעביר עצמי דירה, אני אביא עצמי לבית, אחרי מסע מפרך במשך כל החיים, המסע אחר בית, אחר אהבה, אחר קבלה – הישועה לא תבוא מבחוץ, היא נובעת מבפנים. זה התפקיד שלי וזה בידיים שלי לאהוב אותי כפי שארצה שיאהבו אותי. אני היא זו שצריכה להיות לי בן הזוג המושלם. אני, הכל אני, הכל לבד.. תמיד לבד. אשליית הנפרדות… האהבה, לעולם לא מתגשמת. יש בתוכי בורא שמאוד אוהב אותי והביאני עד הלום ומחייה אותי גם כדי לשפוך את הכאב שלי כאן ועכשיו. גם כדי להתבונן לרגע קט בחיים ובאובדנם – רגע לפני שאשקע שוב בסרט, כי אין בי מקום להכיל כאב יותר, האהבה והכאב נשפכים ביחד מתוך הלב דרך אותן העיניים ובאותן דמעות.
לפני שקיבלו את התורה נשברה להם האמונה והם עשו פסל עגל מזהב, לפני שנכנסו לארץ, נשברה להם האמונה ופחדו שלא יעשו להם יותר ניסים ולכן הם הסתובבו עוד 40 שנה במדבר עד שימותו, קברו עצמם כל לילה ולא ציפו להתעורר בבוקר מחדש, רובם אכן לא התעוררו. לשכב כך בתוך האדמה, ליד אדם אהוב, ולא לדעת אם תתעוררו מחר שוב…
החיים האלו דורשים מאיתנו ללכת בדרך, בעיוורון גמור, לעזוב עבודה ולהיות תלוש בלי בית, לא להיות מסוגל להכיל את המשפחה כי כדי להצליח לנשום עוד, אין מקום לעוד כאב יותר. אי אפשר, נגמר המקום. זה או אני וקצת חיים או המשפחה, ומוות. ואבדון וייאוש וסבל נוראי. ככה לצאת, בלי לדעת לאן הולכים מתוך איזו תקווה שעוד מעט יהיה טוב. ככה ה"עוד מעט" הזה מחזיק אותך עם עוד כמה נשימות בתוך העולם… וזה ככה מחזיק אותך כל החיים – רק מעבר לפינה, רק נעבור את זה ואח"כ יהיה טוב, אה ורק עוד את זה ואז באמת כבר יהיה יותר טוב, אבל רגע עוד את זה ואת זה ואת זה… ואז – יהיה טוב… ואז זהו, מתים, ואז אולי יהיה באמת יותר טוב.
בחיים האלו, להכיל אהבה זה בעיקר לכאוב, כי היא לא מתגשמת, ואם ניתנה לך לרגע, אז היא נלקחת.. אל לך להתקשר ולהתחבר, כי זה יקרע מעליך. נתנו לך אמא, ולוקחים אותה.. ודורשים ממך לא להיות תלותי ולהסכים להיפרד. "זה דרכו של עולם" הם אומרים, דרכו של הטבע.. חלק מההתחדשות. חלק מההתגלגלות והמחזוריות.
בשורה התחתונה, זה לא משתלם לאהוב. זה בעיקר משאיר אותך לבד לדמם את האהבה שלך החוצה. אולי לאדמה זה טוב, הכל טוב לה, היא לוקחת הכל כולל גופות מרקיבות של אנשים שאהבת. אפילו את הגופה המרקיבה שלך.. שלי. לכשאלך לדרכי.
היא תגיד המורה שלי, שזה שכתוב כאן, זה לא אני, אלא חלק בתוכי שמרגיש כך. זה לא כל כולי. כי כל כולי הרבה יותר גדול מזה. כל כולי הרבה יותר גדול מהסבל ומהאהבה ומאמא (ואבא) גם יחד. וכשאתה עצמך אינסוף, אין בעיה להכיל אינסוף סבל, צער ואינסוף כאב תלישות ועצבות..או אהבות נכזבות של מתממשות, כי יש אינסוף מקום לזה ואפילו עוד מקום עודף.
ככה זה, זה האבסורד הקיומי שלנו.
Deep Water Path: Public 