נעמי, רות ובעז, על אהבה והתמסרות מלאה ומעמד הר סיני

מגילת רות.

בקצרה:

אז הספירה נגמרה, יש עידון/תיקון (לשברים של הכלי) בו קוראים 3 פסוקים ראשונים ואחרונים של כל פרשה בתנ"ך כולו, כל התחלה וסיום של מסכתות, מספר היצירה (המיוחס לאברהם), התחלות וסיומים של פרשות בזוהר, תרי"ג מצוות, ותפילות.
ויש את מגילת רות.

מה בין מגילת רות, למלכות שבמלכות ולמתן תורה ולשבועות?
בקצרה, רות היתה סבתא רבא של דויד, והוא מייצג את המלכות.

במה זכתה גיורת שתצא ממנה המלוכה?
בקצרה, התיקון (נכנסה תחת כנפי השכינה, בחרה באלוהי ישראל), מסירות הלב, תום לבב, דבקות, האמונה והחסד.

המגילה מספרת על דבקות וחיבורים מיוחדים: בין נעמי ורות המואבייה, בין רות לבעז באהבה, ובין שתי נשים לבריאה (כל אחת בדרכה).

באריכות:

המגילה נפתחת "בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים", כלומר ימים בהם הדין שולט (אומרים כי 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא חלו ומתו עד ל"ג בעומר כי היו בדין אחד כלפי השני). כשהעולם בדין, ואין חסד, מסתלק השפע (הצינורות חסומים): "וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ".

אלימלך ונעמי ושני בניהם מחלון וכיליון היו עשירים מאוד, נקודת המוצא של אלימלך היה "עשייה לעצמי" לכן התולדות הם מחלון וכיליון, ולכן היתה שם מחלה וכלייה, בלי ברכה, בלי המשכיות. העשייה לעצמי בלבד, מביאה לחידלון ולמוות (זה מתנהג כמו חור שחור, בולע לעצמו ולא הופך לצינור לרצון). נשארה נעמי ושתי כלותיה המואביות: ערפה ורות. נעמי שמעה כי המצב בארץ השתפר והחלה במסעה הביתה, תוך שהן מלוות אותה, היא מנסה להשיב אותן לבית אביהן. בניסיון השני, ערפה פרשה וחזרה (הפנתה עורף) בעוד רות דבקה בנעמי, הלכה איתה ודאגה לכל מחסורה. נעמי ורות חוזרות לבית לחם ורות הולכת לשדה לאסוף שאריות מהשֹעֹֹרים: היא האחרונה שבאחרונים, אספה מהשאריות של השאריות ודאגה לנעמי לאוכל. בועז רואה אותה ומזהיר את הנערים שלא יציקו לה וישאירו לה שֹערים לאסוף ושתהיה עם הבנות, שתהיה שמורה (קצת כמו רות עצמה שחוסה תחת כנפי השכינה ככה גם בעז רואה אותה, מגונן עליה). נעמי שולחת את רות אל מיטתו של בועז, רות מבקשת שיגאל אותה (אלמנה). בעז מגלה ש-רות היא קרובת משפחתו (כלת דודו אלימלך), הוא לוקח אותה לעצמו וגואל אותה, לא לפני שהוא מוודא שהאלמוני מוותר על זכותו בייבום. הם נישאים: ביום הכלולות רות מתעברת ולאחר מכן בעז נפטר (לפי חז"ל). לרות נולד בן בשם עובד, והוא יולד את ישי והוא יולד את דויד המלך – סיפור האבות ואמא אחת.

במה זכתה רות כי ממנה תצא המלכות?
רות קשרה נפשה ונישמתה עם נעמי ובחרה בכך מתוך בחירה חופשית ונקייה על פני לחזור לבית אביה. כל אשר היא עושה, היא עושה מתוך חסד שאין לו גבולות: לא מתלוננת ולא בוכה על מר גורלה, היא מקבלת את הדברים כפי שהם, היא לא שופטת אותם להיות טוב או רע, אלא רואה אותם בצורה נקייה ומתוך ענווה. משהו בה מזכיר לי גם את רחל וגם את לאה (שאגב, מוזכרות בפרק ד'), מעין שילוב של השתיים, כי הכל אצל רות נעשה בדבקות, מסירות והתמסרות עמוקה, בענווה ומתוך הכרת תודה והעצמי שלה, המהות שלה.

עיקר הסיפור הוא העידון/תיקון (שבועות):
מה עשו הנשים אחרת מהגברים? הרבה.. מסתבר. אחת בדרך התיקון, והשנייה – בדרך הקבלה והחסד. היציאה מהמוכר. "וַתֵּצֵא (נעמי), מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה" – השינוי התחיל בנקודת המוצא. היא היתה במואב, ורצתה לצאת מהמקום בו היתה – שינוי. מוכר? "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" – היציאה מהמוכר, אל דרך חדשה, אחרת. למעשה, זה להפסיק את ההתנהלות הישנה, לעזוב דרכים ישנות. הישיבה היא מצב תודעתי של שינה, זה מרחב הנוחות שלנו, ויציאה ממנו היא התעוררות, שהופכת לעמידה ואז נכנסת תנועת (ההתמד) הליכה: "וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה." חזרה לדרך הנכונה ולישר, Aligned, לאמת. נעמי חוזרת הביתה, לישראל, לבית אלוהים, חזרה למקור, חזרה לחיבור לשפע. נעמי מנסה לשכנע את כלותיה לחזור לבית אביהן ומסבירה שאין לה עוד בנים ואם ילכו איתה ישארו עגונות ו- "כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה." אלו רגעי ההתפכחות וההכרה כשההבנה יורדת. ישנם ייסורים, סבל, מרורים, זה גיהנום לצאת מגיהנום (אולי זה השלב הכי קשה). 
בהגיען לבית לחם יהודה (הבית של הלחם, השפע), הבריות מדברות על נעמי ונעמי אומרת: "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי." כשנעמי עוזבת את בית לחם עם אבימלך, כל משפחתה איתה, היא "מלאה". כעת בחזרתה, היא איבדה את הכל והנפילה הזו עושה אותה ל"ריקה" ומרה. אדם מריר הוא אדם שלא מקבל את מצבו ומחמיץ פנים כל הזמן. הסבל הוא מר אך יש לשאת אותו בתהליך ההתעוררות, לראות, כדי לשנות. המרירות אט אט מתמתקת (כמו הכרפס המר, שככל שלועסים אותו יותר – מתמתק) עם הקבלה, הופכת לכוח של ריפוי. זה לא נעים לאף אחד לראות את הפגמים/הכיעור/המחלה של עצמו, אבל זה הכרחי לשינוי ולתיקון. מ-נועם, נעמי, היא הופכת למרא.

בניסיון השני, ערפה חוזרת למוּכַּר בעוד רות דבקה בנעמי בדבקות ממש: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר;", רות בוחרת בדרכה של נעמי ומדביקה מהלך חייה ומותה עם אלו של נעמי, רות בוחרת בחירה חופשית לחסות תחת כנפי השכינה (אלוהים שאינו שלה, בבית שאינו שלה, רות היא מואבייה, להזכיר. גם היא כמו אברהם, עזבה הכל ובחרה מרצון וקשרה נישמתה עם נשמת ישראל. את הגר גירשו ורות הזרה, מתקבלת ואולי בכך סוגרת מעגל אף היא של שִיבה?). היא בוחרת ללכת עם נעמי מבלי לדעת את הדרך, זו הליכה עיוורת, תמימה, מתוך התמסרות ומסירות הנפש. היכולת לקבל את הדברים כפי שהם, גם כשקשה, היא מלכות (לא הדבר מנהל אותי כי אם אני מנהל את הדבר). זו השלמה מרצון ומאהבה ה-יש, ולכן היא לא חווה סבל. "אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ", המסירות, היסודיות, החסד, והענווה הרבה שיש בה מעצם מהותה, הם אלו שמזכים אותה להיות זו שממנה יוצאת אח"כ המלכות.

יש פה מהלך של שתי נשים, כל אחת בדרכה, איך לעשות את התיקון, איך לשוב לחיבור עם הבריאה, בדרך הייסורים או בדרך הקבלה התמימה ודבקות הלב.

לחם ותיקון.
הן מגיעות לבית לחם בזמן קציר שֹערים (הכל סביב הלחם, בית לחם, איסוף השֹערים בהמשך). שאלתי את עצמי למה דווקא קציר שֹערים ולא קציר חיטים. אני לא יודעת אם מה שאני אומרת נכון או לא, אז מה שבטוח – אולי: בית לחם, לחם, חיטה > חטא: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם", זה לקצור את החטאים.. . שעורים, שיעורים (שיעור במובן למידה, ובמובן מידה – תיקון ויש לומר עידון המידות), שערים (שער, מעבר, כניסה), שלבי התיקון. השעורים פתחו את השערים בעבור הזוגיות של רות ובעז.
גם כל נושא קורבן העומר שהיו מעלים לבית המקדש בתקופה זו (על כך ספירת העומר).

תקנה ומלכות.
מתוך התיקון שנעמי עושה ורות איתה, מגיעה המלכות. מתוך המוות (של אלימלך), קם זיכרון: "לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ, וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ" = יש תקנה! כי נעשה תיקון, אז יהיה זֶכֶֶר. ההשלכה של משיכת אורות בצורה לא נכונה (רק לעצמי = אגואיזם, גאווה), היא הרת גורל כי אין לכך המשכיות ולא יכולה להיות, כי המשיכה אינה ישרה (כלומר זה לא עונש, זה פשוט חוק יקום). "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל", נתיוק מהבריאה. כרת הוא ההפך של כתר (חיבור מלא ושלם לבורא = משיכת אורות בצורה נכונה).
חסד. "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים" הגאולה באה דווקא מתוך הקילקול, החשיכה, העוני, המרירות והקושי. החסד, הוא היכולת לצאת מתוך עצמי, מתוך הטבע שלי (אגואיזם הישרדותי, שבתקופות מסויימות היה הכרחי לקיום ושמר עלינו, ויש לכבדו), לשנות את הרצון לעצמי ל-נתינה (לעצמי אלא גם לאחרים) ומתוך אהבה (היכולת לראות את האחר, לאַפשֶר, לא להיות נוקשה בדינים, קפדן, ביקורתי ושיפוטי).

הנערים – החלקים בתוכנו שיש בהם יותר תנועה ויכולת קלה יותר להשתנות (רות הפכה ל"בִיתי" עבור נעמי, גם בעז מכנה אותה כך).
קציר – לקצור את התבואה, כמו לקטוף את הפרי, לקבל את התמורה לעמל. הקציר הוא הפעולה שעושים לצמח: מקצרים אותו ולוקחים את החלק הקצר. משאירים ממנו המשכיות, שיוכל לגדול שוב בשנה הבאה. קציר העומר, הוא הקציר הראשון שנעשה והוא צריך להיות מקציר שעורים, זהו קורבן העומר שהיו מקריבים בבית המקדש. היו קוצרים ב-ט"ז בניסן (הקציר אפילו דוחה שבת).

חסד.
חסד יוצא מ-רות, חסד חוזר אל רות: הדברים שמתרחשים בחצי הלילה…כי ממנו נמשך החסד: "בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ" נעמי מדברת עם רות ואומרת לה לבוא אל בעז: "וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם". נעמי רוצה מנוחה עבור כלתה, שמטפלת בה עד כלות ואומרת לה לבוא למקום בו בעז שוכב, המקום בו הוא נח, ישן: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו." ויהי בחצי הלילה, הופיע גם פה: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה" (אחרי מכת החושך) וגם פה: "וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן, עַזָּתָה; וַיַּרְא-שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ… ג וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן, עַד-חֲצִי הַלַּיְלָה, וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר-הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזֻזוֹת, וַיִּסָּעֵם עִם-הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל-כְּתֵפָיו; וַיַּעֲלֵם אֶל-רֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי חֶבְרוֹן." המזוזה כחלק קבוע שמלווה אותנו כשאנחנו בחוץ בתנועה, הגנת הבית הולכת איתנו בדרך, רות ונעמי יצאו 2 נשים לבדן לדרך, מרגע שעזבו את המוכר והלא ישר, זכו שנשמרה דרכן, שיתממשו צורכיהן בשמחה ואהבה. מה הסיפור של חצי הלילה? בחצי הלילה, זה הזמן של השינוי, הזמן בו החשיכה מתמעטת והאור מתעלה, לכן ממנו נמשך החסד לכל היום.

הגאולה.
נראה שדברים מתרחשים שם באמצע (מחצית) הלילה… בחשיכה ומתוכה מתעורר בעז: "וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן" הוא נותן לה 6 שֹערים במתנה אותם היא מביאה לנעמי. כאמור, בעז מברר עם האלמוני האם הוא מוכן לגאול (לקנות את שדא המת מנעמי ורות, וייבום – גאולת האדמה וגאולת האישה ותקומה). האלמוני מעביר את האחריות לבעז ואומר לו: "גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל." בעז קונה את הכל במובן שזה שלו, הוא לוקח אחריות מלאה על הכל ולוקח את רות לאישה וגואל אותה: "יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל," ההמשכיות והגאולה ביחד. האפשרות לחזור בתשובה, הרשות לתקן, התיקון מכיל אפילו את המת ומקים את זיכרו, לא נותן לו להִכרת, יש תקנה.

"וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה" בעז (יש בו כח: בו-עז) והפרץ (ובמעמד הר סיני: "פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה."), הם הכוחות שבעזרתם יכול האדם לצאת מעורו, לצאת מבית אביו ואימו, לצאת מתוך הטבע שלו, מתוך האוטומט שלו, מתוך הדברים שמפעילים אותו ולתקן. שזה בעצם מה שאנחנו עושים כל הזמן ובמיוחד בספירת העומר ובתיקון שבועות. התולדה, הבן, עובד (אבי ישי, אבי דויד המלך): "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:" להשיב את הנפש למקומה הנכון, עוד חלק של תיקון שנובע מתוך הבחירה החופשית של נעמי לתקן. בתולדה זו זכו גם רות וגם נעמי, שכן הבן, עובד, ממשיך את נעמי, הוא התקומה, היא כמו סבתא שלו.

מתוך עידון המידות מזדווגים זיווגים: החיבור של רות (חסד) עם בעז (בו עז – שיש בו עוז, גבורה) היא התפארת: באיזון והרמוניה, לראות את הדברים בשלמותם, ולעשות שלום בין כל החלקים הפנימיים בתוכנו, ובכל נהיה שלמים (כלי שלם), זה סיפור האהבה ביניהם. סיפור זה גם מזכיר את סיפור האהבה של דויד ובת שבע. 

מתן תורה ומעמד הר סיני.

מדבר הוא מקום רוחני מאוד, כי אין בו חומר. העם חיכה למשה למרגלות ההר, אחרי 3 ימי טהרה והתקדשות (הר – הירהורים – סוף המחשבה של השכל, המקום בו החומר נפגש עם הרוח, יש איפשור, כמו בין הערביים, בין הזמנים, בין המרחבים). 3 ימי טהרה והתכוננות למעמד הר סיני, ו49 מעלות התקדשות – לפעמים היגיעה עצמה (מה שאני מכנה "רגע לפני") חשובה יותר מהרגע עצמו, כי מדובר בהכנת הכלי לקבלה.

נאמר כי העם ראה את הקולות. ראייה היא החכמה, שמיעה היא הבינה: לראות את הקולות זה החיבור ביניהם, זה הכתר.

עם שלם עמד במעמד הר סיני, והיה עד לשיח עם הבורא, כולם נכחו (אומרים כי יצאה הנשמה מהעם אחרי כל דיבר, נבהלו מאוד שהיה צריך להחיותם, ביקשו ממשה לתווך את המעמד והוא שהעביר את שאר הדיברות). מאז, כל העם מספר לבניו את אותו הסיפור, והסיפור נמסר כעדות אחדותית לדור הבא, באותן מילים, מסורת, הדבקות והדבק של עם ישראל שנשמר לאורך כל ההיסטוריה. "בימים ההם, בזמן הזה", אלו לא הם, אלא אנחנו שעמדנו במעמד, אנחנו העדים גם בכך שאנחנו מקבלים את התורה מחדש בכל פעם כשאנחנו קוראים בה – זו קבלה מתמדת של שפע, זו משמעות ה Aligend.
זמן הנתינה (מתן תורה) שונה מזמן הקבלה (אם איני טועה היא בסוכות לכן בסוכות מתחילים לקרוא את התורה מבראשית). לפעמים זה כך גם בחיינו (מתי ניתן לנו דבר וקיבלנו אותו הרבה אחרי?). מעמד הר סיני ומתן תורה הוא מעמד החתונה, חיבור בין כנסת ישראל והשכינה, משמעות החתונה היא חיבור ברמת הנשמות (למעשה בכל חתונה מתבצע החיבור הזה של 7 הספירות התחתונות, גם בין איש לאישה – אלו 7 ההקפות, האישה היא אור מקיף והאיש הוא אור ישר).  גאולת הגוף בראש השנה וסוכות, וגאולת הרוח בשבועות (2 חתונות.. ).

תיקון שבועות על שום מה? (ויקיפדיה).
תיקון הכלים לקבלת האור (עידון המידות).
פשט: על שום שנרדמנו בעת מתן תורה, והיה צריך להעיר אותנו בקולות וברקים.
דרש: קבלת התורה שבעל-פה, מבחירה (חלק מהתיקון בליל שבועות).
רמז: על שום התגברות השינה. ספירת הגבורה, יצחק (חשוב להיות ער! לשים לב למתרחש, עם תשומת לב. רק מהערות, אפשר להתגבר).
סוד: תיקון הוא קישוט התורה כמו קישוט הכלה לקראת הזיווג של הזיכרי והניקבי.

משנשלמו הכלים, אפשר לעשות חופה = לחבר אותנו עם השכינה, "לזווג זיווגים". 

"הכל בידי שמיים מלבד יראת שמיים" – זו בחירה שלנו, לקבל. הקבלה מלמדת אותנו לקבל, בפנימיות. מזל הוא שפע שנוזל מהשמיים, ואם הצינורות שלנו סתומים, השפע לא יכול לעבור (מה סותם? פחדים, עבירות, חטאים.. ) אז איך נקבל? דין, הוא חוסר ולכן גם משיכה לא נכונה של שפע – זה סותם את הצינורות (כשמשתמשים באהבה בצורה לא נכונה למשל כמו לאהוב אישה שאינה שלך). משיכה של שפע בצורה לא נכונה היא פשע (שפע-פשע), במקום עונג מושכים נגע (ענג-נגע). אף אחד לא מתעלל בנו בעונשים… זו לא הגישה הנכונה – ניתן לנו שפע כל הזמן ואנחנו עושים עם זה טוב או רע, נכון או לא נכון, ישר או עקום. כשיש בנו דעת, אנחנו יכולים לבחור טוב ונכון (דעת לברר את הטוב מהרע. בירורים בנפש) ואז לקבל נכון והשפע הופך לברכה (ממלא עצמו בעצמו, מתמשך, ממשיך, מושך נכון, מקבל נכון).

מיתוק הדינים מתוך חמלה, זה לקחת את הדינים שהצטברו ולשחרר אותם: ישנם זמנים במשך השנה בהם יש לנו חלון הזדמנות (חגים, חגיגה, חג, מעגל מחזורי, ספירלה מתעלה) בו יורד שפע ויכול לפתוח הרבה מהצינורות שנסתמו – זה לעבוד בשורש הדינים, שורש הזמן. כך גם בשבת. כלי שהשתמשנו בו לא נכון, ונסתם הצינור. יש פעולה רוחנית שאנחנו יכולים לעשות, בחג/שבת (זמן), שממירה את הנעשה – לקדושה. ההנאה היא על רקע של רצון (כלי למשיכה), אבל צריך לדעת איך למלא אותו נכון Aligned. "הכל צפוי והרשות נתונה" ידוע מראש מה להתמרה (הדבר שחסר לנו). העבודה בחיים האלו, היא להתמיר ולשחרר את מצבי החיים שחוזרים אלינו שוב ושוב ולצורך כך צריך להיות ער, אחרת אנחנו ברע (ער-רע). זמן הוא יחסי לתודעה ולשכל (חלום מאפשר לחוות יותר, בפחות זמן): לראות את הסרט של החיים שלנו. לתקן כל תמונה שמופיעה בסרט של החיים שלנו, בשורש, זה להעלות דברים לשורשם, למקור חזרה. להיות "עורך ווידאו" ולבצע שינויים בשורש הנשמה, להכניס חסד וחמלה בתוך הדין. ככה מזמינים עתיד שונה, אחר, מתוך הבחירה וההתבוננות.

לוחות הברית.
קיבלנו את 10 הדיברות (כנגד 10 מאמרות בהן נברא העולם, כנגד 10 הפלאים שנבראו בבראשית, 10 מכות מצריים, 10 רפואות לישראל, 10 הספירות).

הלוחות הראשונים ירדו מלמעלה למטה (משה שבר אותן כי ראה שהעם ירד בתודעה שלו, ולא יוכלו לקבל את תורת ה' כי חזר לחומר ולזה-הב, בעגל, שהיה אל מצרי, ולכן הוא זה שהוקרב כקורבן הפסח, שאינו ניצחי), הלוחות השניים עלו מלמטה למעלה. הדיברות, חקוקות בלב ליבנו, הוא הוא לוחות הברית עצמם.

נקודה למחשבה: אנחנו בעולם של יש. יש באג בשכל שלנו שלא קולט את ה"אין" (כי "אין" לא קיים בעולם של יש), וכשאומרים לנו לא לחשוב על פיל ורוד, עליו בדיוק אנחנו חושבים. אם כך, למה הדיברות כולן מתחילות ב"לא" ? אלו הלוחות השניים.. מה היה כתוב שם בראשונים?

לפעמים, נדרש מאיתנו ללכת במדבר 40 שנה, בלי מפת סימון שבילים.. בלי סימון השבילים… בלי שבילים. בלי עמוד אש, בלי עמוד ענן, ובלי מן. כתבתי רבות על הדרך בדרך ולאחרונה למדתי שלפעמים, כל מה שצריך לעשות זה לצעוד, לפסוע, גם בלי לדעת אנה. למדתי, שהדרך מתהווה עם הצועד והפוסע בה. מה נפלא וענוג הוא להתהלך בתוך הבריאה באמונה ידיעתית שכזו, צעדים מלאי נוכחות בהוויה עצמה, מלאי ביטחון בפנימיות, ובחיצוניות, תנועה שלמה מלאת שמחה ואהבה לקיים ולמתהווה מתוך קבלה, מתוך המופלא שפועם בתוכנו ולראות את היוצא מגדר הטבע (נס), כחלק מהטבע עצמו.

הספירה כביכול נגמרה, אך אם נתבונן לעומק, אנחנו תמיד בדרך, בהתחלה של משהו, באמצע של משהו ובסוף של משהו, התהליכים הם רב מימדיים, שלובים, רבודים כבמעשה מרכבה. אנחנו כעת ב"אַיִן" שמוזר קצת להגיד אבל הוא מתנהג כמו חור שחור – הוא מושך את האור, ולכן אנחנו גם בהתמלאות מתמדת ככל שמתרחב בנו להכיל.
כל עוד אנחנו זקוקים לדרך, היא מתהווה תחת רגלינו. בהמשך זה יהיה יותר קל פשוט להיות במצב הוויה (כל שנהיה בנוכחות, במהות שלנו ונכיל את עצמנו).

המשימה להמשך, למי שיבחר בה:
לדבוק באהבה עזה. לדבוק באהבה לכל החלקים שבנו ולהעצים אותה בכל פעימת לב, כשהלב דופק מאהבה, פעימת החיים פועמת ומפעילה אותם. 

מעמד הר סיני המרגש:

שמות יט – כ – כא

א בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר. ג וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹהִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה, מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ד אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ה וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם; וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּהוּ, יְהוָה. ח וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה; וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה. י וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. יא וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם–עַל-הַר סִינָי. יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ: כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת. יג לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה–אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ, לֹא יִחְיֶה; בִּמְשֹׁךְ, הַיֹּבֵל, הֵמָּה, יַעֲלוּ בָהָר. יד וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, אֶל-הָעָם; וַיְקַדֵּשׁ, אֶת-הָעָם, וַיְכַבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. טו וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה. טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר. יח וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. כ וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם: פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. כב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ: פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה, לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי: כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ. כד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה–פֶּן-יִפְרָץ-בָּם. כה וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, אֶל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם. {ס}

א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. {ס} ב * אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. ג לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. ד לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא–פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי. ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים–לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי. {ס} ו לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. {פ}
ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ. {ס} יא כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. {ס} יב לֹא תִרְצָח, {ס} לֹא תִנְאָף; {ס} לֹא תִגְנֹב, {ס} לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. {ס} יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; {ס} לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. {פ}
יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. טו וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת. טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם–לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. יז וַיַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק; וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים. {ס} יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם–כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. יט לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. כ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. כא וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ. כב וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, עַל-מִזְבְּחִי: אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו. {פ}

א וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.  וזה ממשיך…. וממשיך.