העקידה

אכן משימה לא פשוטה ולא קלה בכלל להיום, אבל נראה שיש התמודדות ממש טובה ונכונה עם הדברים, לתחושתי.

זו הצעת התבוננות:

ההתמסרות ומסירות הנפש הן של שניהם: אברהם (חסד) ויצחק (גבורה), הן הביאו אותם להוויה, הן שמלמדות אותנו היום מהי מידת הגבורה ומהי הנצחיות (חזרה לשאלה: את מי אנחנו עוקדים?), אולי אין גבורה גדולה ממנה (מצד שניהם), כן, גם יצחק היה בהתמסרות טוטאלית ומסירות נפש וגם אצלו זה נבע מתוך אהבה ללא תנאי (לאביו ולבורא) ויתכן כי זה מה שהחזיק אותו בהתגברות על "אבא שלי מוכן להקריב אותי". 
היכולת של אברהם לשחרר אחיזה והזדהות ושייכות לעצמו ובשרו – האדם שהיינו נותנים את החיים שלנו עבורו – זהו המקום שהכי קשה לשחרר בו אחיזה. זה להיות בביטול גמור לבורא וזה אקט שנעשה מתוך אהבה ללא תנאי (לבורא וליצחק), היא שמחזיקה את כל עיניין העקידה, היא שמאפשרת אותה, והיא זו שמקשה עד מאוד בהתגברות (האהבה ליצחק). מה שאיפשר לאברהם לעשות את זה (וללכת עד הסוף מה שנקרא) זה שהוא הבין שזה אחד – אהבתו לבורא ואהבתו ליצחק בנו האהוב, הוא הבין את אחדותם של החיים והמוות, זו המשמעות של להיות בהוויית "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה".

יש כאן הרבה נקודות מבט על העקידה.

ישנם אנשים שמפחדים לחיות, וישנם אנשים שמפחדים למות, וישנם אנשים שמפחדים לחיות ולמות ויש אנשים ששיחררו את שני הפחדים האלו… (אלו הם האנשים שחיים באמת). כשאנחנו מצליחים לשחרר אותם, ישנה התעלות, כי אנחנו משחררים את כל האחיזות ובכך את אי ההזדהות עם עצמנו וזהו ערכו של הדבר, ידיעת עצמי ואהבת עצמי ללא תנאי מתוך אי הזדהות ואי היאחזות. מתוך הביטול העצמי (ומתוך ההתמסרות ומסירות הנפש) ישנה חזרה למצב: כל הפוטנציאלים אפשריים (=מצב בריאה). העצמי הוא מלבוש, הוא חלק האנוש שאנחנו, אבל הוא לא מי שאנחנו "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב):
"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם." ביחד עם "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה", "כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב."
יש אומרים שבריאה ראשונה היא בריאת הנשמה – חלק זיכרי וחלק ניקבי (גב אל גב), ובריאה שניה היא בריאת האנוש (מתוך צלעו, פנים אל פנים). האנוש בעולם החומר, והנשמה בעולם הרוח. זה להסתכל על דבר בשלמות: על החלק המגולם בעולם ועל החלק שאינו מגולם בעולם, כשהזיווג הוא של האנוש עם הנשמה, שהאנוש מכיל בתוכו את הנשמה בהרמוניה, זה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" = משוחרר מהיצמדות למלבוש. 
אז אולי, העקידה קצת מזכירה לנו את ה"עפר" שאנחנו, את הביטול העצמי הגמור בפני הבורא?

מי זה החלק בנו שקופץ ומזדעק על העקידה? ולמה הוא ככה קופץ ומזדעק?

(שאלה פתוחה).

ההתבוננות בנושאי העקידה – היא קשה! להביט אל תוך המקום הזה דורש אומץ רב מאוד. לזהות את מי אנחנו עוקדים כל הזמן בתוכנו ולגלות למה אנחנו עושים את זה – זה אולי הגילוי העצום ביותר שאנחנו יכולים לגלות עלינו – תארו לכם את השיחרור העצום שמתחבא מאחורי גילוי שכזה… שיחרור שמביא גם להעברת אור והווית אור מוגברת, הביטול הגמור מביא למימוש מלא של ההוויה, של המהות (או הגוונים הספציפיים של כל אחד מאיתנו). ככל שאנחנו בתוכנו יותר בקבלה והתמסרות למתרחש (גם כשזו עקידה), אנחנו מכילים את כל השינויים.. ולהכיל את כל השינויים, זה גם לקבל את כל ש-קיים, ולקבל את כל שקיים, זה להיות בהווית הבורא.

אנחנו עוקדים את החלק האהוב ביותר, את יצחק שבנו, את הנשמה שלנו (בתרתי משמע).

*

הערות שוליים:

– אני ערה לבעייתיות שיש פה, כי: "וציווה לנו את החיים." – ומזה עכשיו ?? (הבנה שחיים ומוות זה אחד).
– אפשר לפתור את זה ב: נסתרות הן דרכי האל, ואין אנו יודעים מה עומד מאחורי ניסיון זה, או איזה "חוב" קרמתי מתרחש בעקידה. ישנן נשמות שזה מה שהן ביקשו לחוות, ללמוד ולדעת איך זה מרגיש להיות במסירות נפש שכזו ולא חסרים לנו סיפורי שואה בנושא ("לזרוק הכל על הבורא" זה יהיה להוציא מתוכנו את הכח והאחריות שלנו, את כח הבריאה שבנו).
– עפר אתה ובצלם.. זה להרגיש כאילו כל העולם נברא עבורי לתענוג, ובו בעת באותה עוצמה, להרגיש עד כמה אני בורג קטן ואפסי (אבל הכרחי) בתוך אינסוף הזמנים והמרחבים (הוויית הנשמה והאנוש ביחד באיזון הרמוני). לחיות במלבוש עצמנו, מתוך אי הזדהות ואי היאחזות, ומתוך ידיעת עצמי זו התעלות (שוב, הוויית הנשמה והאנוש ביחד באיזון הרמוני).
– אנחנו עוקדים ונעקדים.
– יש אומרים שנישמת יצחק יצאה והבורא השיב אותה – אבל אני לא יודעת לגבי זה מספיק וגם אין לי מראה מקום.

אסיים ב:
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם": (יהושע כ"ג יא')

באהבה,