18 נצח שבתפארת

ספרנו אתמול בערב: 18.
הספירה לשבוע זה: תפארת (יעקב), מרכז הגוף: לב, חזה ובטן.
הרמוניה, איזון (חסד וגבורה: אהבה ונתינה וגבול), גשר-חיבור מתוך חמלה, אחדות, שלום פנימי, שלם, שלמות, התבוננות נקייה: אמת, גילוי הלב.

הנצח שבתפארת הוא ההתמדה בלשמור את ההרמוניה, האיזון, השלום הפנימי והאמת מתוך גילוי הלב. זה מימד חדש (זמן) שנכנס למערכת שנותן לנו את ה-משך (המשכה ו- למשוך ולמשוח), כי כשאנחנו מתמידים בדבר הוא הופך לטבע שלנו ולכן לקיניין.

כשאנחנו רוצים להשיג מידה כלשהי, או אם יש לנו רצון למשהו, אחד הכלים למלא את הרצון, הוא להרגיש את הדבר. אם נניח יש לנו חוסר בדבר ואנחנו רוצים אותו, עלינו להרגיש את הדבר כאילו יש לנו אותו (מתוקף חוק דומה מושך דומה). לצורך העיניין, אם נמשיך להחזיק בחוסר, נקבל עוד חוסר או ננציח אותו.

הסברתי את זה כאן, כי זו המשימה שאני מזמינה אותנו לעשות היום: לזהות מהם הדברים שאנחנו מתחילים בהם, יודעים שהם מבורכים עבורנו, אבל אנחנו לא מתמידים בהם – דברים שההתמדה נשברת כי איבדנו את המינונים של האיזון וההרמוניה. אחרי שנזהה את הדברים האלו בתוכנו, ההתבוננות הבאה תהיה בדבר שכן שמרנו על איזון בו בהתמדה, ואז – ללמוד דבר מתוך דבר: להביא את ההתמדה המוכרת אל ההתמדה שקשה לנו איתה (שהחלקים בתוכנו יתנו יד אחד לשני).

מהו אותו חוט מקשר?
מהי אותה התמדה שתמיד תמיד היתה בנו?
מהו הדבר שאפעם לא ויתרנו עליו, הוא יציב ואיתן ותמיד שם בתוכנו וזמין לנו?
מהו העמוד שדרה?

ברמת הפרט, זוהי שמירה על המהות שלנו, הגוונים הייחודיים שלנו, מי אנחנו באמת.

אצל העם היהודי זה החיבור עם הבורא,
אנחנו מזכירים את החיבור הזה בכל תפילות היום, בקידוש, במחזורים ובחגים שסבים סביבנו.
מתוך הקידוש שלנו: "בְּאַהֲבָה וּבְרָצון הִנְחִילָנוּ, זִכָּרון לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם." – אנחנו מזכירים את זה, כל הזמן, לאורך כל היום, כל יום. יחסי הבורא איתנו מושתתים על מתוך אהבה ורצון.. יש שם בחירה חופשית ורצון! אנחנו מזכירים את מעשה בראשית, ומזכירים את יצירת מצריים – שני המאורעות הגדולים ביותר שהתקיימו "בימים ההם ובזמן הזה", הם מתחדשים עלינו בכל רגע ורגע.
בדבר הזה אני רואה את ההתמדה: שאנחנו בכל מעשה מחשבה ודיבור זוכרים את הבראשית, מאין הבראשית באה (אהבה ורצון) ואת הדבר שמתהווה כל העת (יציאה מהמקום הצר, מהצורר שבתוכנו – להפוך מצורר לצרור, לאחדות).
היום נמצא מה בנו נעשה בהתמדה לאורך כל הזמנים ונלמד את ההרגשה שלו, הטעם, הריח, הצורה והתשוקה שבו, ונשליך איכויות אלו על הדבר שאנו מתקשים להתמיד בו.

אומרים, כי משה נולד בכל דור ודור – כפוטנציאל שנמצא שם כדי להוביל ברגע שנאפשר לו, ברגע שנבחר לצאת כבני חורין. גם זה קו של התמדה, חוצה זמנים, גילגולים ודורות… שאפשר ללמוד ממנו כיצד לקבל כח, עוצמה, אומץ, לשמור על מינונים נכונים בהתמדה ולאורן זמן. הדבר עומד וזמין לנו לכשנהיה מוכנים.

לקיים בכל רגע נתון בחירה חופשית, זה לרכך את הזמן, את האינסוף, את כבדות הנצח.
זו בחירה שנעשית בכל נשימה.
מעתה ואילך, בכל נשימה שננשום, נזכיר לעצמנו כי אנחנו נושמים את אותה אהבה בה נבראנו, ממש מכניסים אותה פנימה (כי הבורא מעניק לנו את האהבה הזו בכל נשימה שמתאפשר לנו לנשום) – זהו המעשה הכי גדול, שנעשה בהתמדה, ולאורך כל האינסוף ומתוך השפע.

היום גם יש משימה למתקדמים:
כשאנחנו מצליחים להתבונן לנקודת האופק, ורואים דבר מקצה עולם ועד קצהו, את הדבר כפי שהוא, אנחנו רואים אותו על כל הפנים שבו. ההתבוננות שלנו היא מחוץ לזמן, ולכן גם נצחית. בצורת התבוננות כזו, אנחנו יכולים לראות את בראשיתם ואחריתם ל הדברים, ולכן את שלמותם ואת האיזון שיש בטבע, איזון שקיים. בהתחלה אנחנו עמלים בו ואז הוא נעשה מעצמו.
זה יכול לעזור לנו לראות דברים באחדותם (להבדיל מהזמן בו אנחנו חווים אותם והם נתונים לפרשנות שלנו לגבי טוב/רע, מואר/חשוך וכו). זה אומר שאנחנו מזהים בכל אירוע את כל הפנים שלו ואת כל ההשלכות שלו ובכך, הוֹוִים אותו בשלמותו.
זו הסיבה שאני כבר מההתחלה מוסיפה פה את פינת "השלמות שבשלם" גם אם זה להקדים את המאוחר.

משה שביעקב ויעקב שבמשה.
משה שביעקב הוא הנצח בקיומו של יעקב, שהרי זרעו מתקיים לנצח (אנחנו) = נצח ישראל,
יעקב = אמת = לא מת = חי (חי = 18 שספרנו אתמול).

שלמות שבשלם:
נצח שבתפארת – ההתמדה בשמירה על המינונים שמצאנו שמביאים אותנו להרמוניה של המידות.
תפארת שבנצח – ההרמוניה והשלום הפנימי שמושגים באמצעות התמדה בדבר לאורך זמן עד שהופך הוא לטבע שני שלנו, ולקיניין.

יום עצמאות שמח!
שנצא אל חרותינו, באחדותינו, מתוך בחירה חופשית מלאת ביטחון פנימי,
שלא נהיה תלויים בשום דבר ובאף אחד, אבל כן נחזיק ידיים… כמו שהפנימיות שלנו מחזיקה את עצמה, כמו שהאיברים בגוף שלנו נותנים את עצמם למערכת והמערכת מספקת צרכיהם להמשך קיומה. העצמאות היא לקבל אחריות על הבורא שאנחנו, ולהנהיג את הדברים מתוך מודעות ובחירה ובעיקר הנהגה טובה – זה לתמוך בחלקים הפגועים והסגורים ולפתוח ולרפא, לפתוח ולרפא, לפתוח ולרפא, לעשות צעדים קטנים ולהתמלא ביטחון לצעד הבא – ככה עולים בסולם – מעלה אחר מעלה, בדיוק כפי שאנחנו עושים ח'י ימים ולילות.

באהבה,