ספרנו אתמול בערב: 12.
הספירה לשבוע זה: גבורה (יצחק), יד שמאל. גבולות, מרחב אישי, דין/פחד, התגברות על יצר/קושי, הגברת היכולת להכיל, הגברת החמלה, ביקורת מתוך ראייה ואור, יראה, ניצחון (ניצוח) הנהגתי.
ההודייה שמתוך ההתגברות. הענווה שבמתן ביקורת, והשמת גבולות (גם לפחד ולרגשות ולכל דבר אחר שצריך גבול בתוכנו) מתוך אהבה ורצון לשפר באמת (על פני ביקורת על עצמי/האחר מתוך האגו ההישרדותי שמטרתה, להנמיך את האחר ולחזק את עצמי, שימור עצמי).
התגברות על הדבר שהכי קשה לנו ולהודות על כך. אנחנו מודים על השיעור, על הנראה, ומתוך אותה ראייה, נולדת הבינה ומתוכה היכולת לשנות ולהניע. זו הודייה על היכולת שניתנה לנו להתגבר, שמתוכה גם נובעת ענווה (התודה מאפשרת לנו להכניס עוד מלבדינו ולכן היא נוגעת ומעוררת את הענווה).
יוצא לכם לשים לב לקול שלכם במהלך הספירה מידי ערב?
אני לומדת הרבה רק מכך שאני מקשיבה לקול שלי מידי ערב, מידי מספר שנות התבוננות. במהלך הספירה הוא משתנה מאוד… לפעמים יש בו שמחה רבה, ולפעמים הוא בכלל לא מצליח לצאת כי הגרון חנוק. אני מוצאת שההתמדה של אתמול נמשכת אל תוך היום (זו המשמעות של "הספירות גם נותנות ידיים") – התמדה בהודייה היא כלי שעוזר לנו להתגבר, ולהגביר את יכולת החמלה לעצמינו, במיוחד בזמנים הקשים ביותר, במיוחד, ב-קשה מנשוא, במיוחד, כשמגיעים מים עד נפש… ושם, בחשוך ביותר, בנורא ביותר, בקשה ביותר, היכן ש-בלתי אפשרי יותר – שם – להודות.. להודות על כל הרגשות, והמחשבות והאמונות והשיעורים שלי… ואז –
לגלוש על הגלים… (גלי הרגשות וכו') במקום לטבוע בהם, מה שאני מכנה "לרכב על הגל" (או לרכב על הכוכב).
למה הדבר דומה? האם אני מושפע/ת או משפיע/ה.
(זה דורש כמה רגעי הירהור פה)
בכל פעם כשאני מתחילה ספירה, אני לא יודעת מה הולך להיות בה, מה התקופה הזו תביא לחיי, יש שם אי וודאות, והוודאי היחידי הוא שמשהו הולך להתרחש (ומשהו תמיד מתרחש), וזה כח ההתמד שגורם לי להמשיך לעשות את זה, להמשיך לספור (כמו בסיפור של עגנון, לפנים מן החומה, אחרי הסעודה, כשהוא מאר את עצמו מטפס בסולם האות ו').
מצאתי, שכל הכח שאני צריכה, הוא רק לעשות את המדרגה הראשונה, את העלייה הראשונה ומתוך כח ההתמד, ממשיכים הטיפוס וההתעלות, זה הכח ששומר אותי בתוך הספירה ועוזר לי להתגבר על כל אותן הפעמים ש"לא בא לי ואני לא רוצה" כל אותן הפעמים שאנחנו מרחמים על עצמנו או מוצאים סיבות ותירוצים למה "לא" במקום "למה לא?", ולסגור/להתכווץ במקום לפתוח/להרפות ולרפא ולהבריא בריאה ובריאות חדשים.
בשנה זו, ביום זה, אני מוצאת עצמי מודה על כח ההתמד שבתוכי, זו ההודייה שלי שבגבורה.
כשאנחנו מצליחים להתגבר קורה לנו משהו גדול בתוכינו שממנו נולד מעטה של הוד סביבנו, בהילה, תדר ההודייה שנובעת מתוך החשיכה והקושי וחוסר האונים – הופך לזוהר מאוד, וכמה מפתיע, יש בכוחו להאיר את החשיכה ולהקליל את הקושי ולהפוך את חוסר האונים, ל-און(ים).
כשאנחנו מודים על ה"יש", מתוקף חוק המראות, מתמגנט אלינו יותר "יש", יש לזכור כי אנחנו בעולם של "יש" שאין בו "אין" (כשאנחנו בחוסר וב"אין" אנחנו ממגנטים עוד ממנו) ועל כן, חשיבות רבה עד מאוד יש להודייה על היש: "הודו ל-ה' כי לעולם חסדו".
התגברות, היא עליית המדרגה עצמה. המדרגות (כל המדרגות שבעולם), עשויות מחומר ואיכות הגבורה. ואלו הן "המעלות הטובות למקום עלינו". מעלות הבורא והמעלות שאנחנו עולים בהן להגיע לאחדות איתו (איתנו, ועם נישמתנו), המעלות שעולה האנוש כדי להסתנכרן עם הנשמה ולהתאחד.
אני מזמינה אותנו היום, להתבונן בכברת הדרך שעשינו עד כה (אנחנו כבר ביום ה- 12 לספירה – כבר צברנו גובה של קומה וחצי!), לזהות היכן הצלחנו להתגבר, והיכן אנחנו בשלבים ובתהליך – ולתת לעצמנו יד, לחלקים שהם בדרך ויותר קשה להם לעלות – בדיוק כפי שהיינו נותנים יד לאהוב/ה, במסע מדברי בין הרים ובין סלעים. נושיט יד 👋🏻 (בין אם לעזרה או להיעזר) 🤝🏻. אני מזמינה אותנו לזהות היום את המקומות בהם אנחנו המשפיעים, ולעזור לעצמינו במקומות בהם אנחנו מושפעים.
לזהות את ה"יש" ולהגביר את ההודייה מעומק הלב על כך.
הודייה של גבורה, בזקיפות קומה.
מי שרוצה להרגיש איך זה מרגיש, אפשר לקרוא שוב את מאורעות קריעת ים סוף, ב 3 הפסוקים בהם 72 פנים לנוכחות הבורא – זה תמיד מעורר בי השתאות רבה והכרת תודה של חלק ושלם בו זמנית בצורה נוכחת במלוא המהות.
אהרון שביצחק ויצחק שבאהרון (עם כל הרצינות, יש שם צחוק בתוך הכהונה, וכהונה בתוך הצחוק, זה השעשוע שהנשמה שלנו מכירה כי זו הוויתה).
גם ההוד וגם הגבורה, הם צד שמאל. שבוע הגבורה הוא שבוע שעלול להיות קצת קשה, ובשבוע הבא הדברים יתאזנו ויתרככו עם התפארת – אז לא לדאוג ולהמשיך להתמיד (שלמדנו אתמול) – להתגבר על שבוע הגבורה מאפשר לנו את עבודת הגבורה עצמה, ולכן גם ריפוי גדול, שתוצאתו היא למצוא את היהלומים שבתוכינו, את המתנות האישיות שמחכות לכל אחד מאיתנו אי שם בפנים, מעבר להרי החושך.
השלמות והשלם:
הוד שבגבורה – ההודייה שצומחת מתוך השיעור, מתוך הפחד, הקושי, הגבול, הדין, הביקורת היראה.
הגבורה שבהוד – ההתגברות שמאפשרת ההודייה והענווה.
Deep Water Path: Public 