6 יסוד שבחסד

הספירה לשבוע זה: חסד (אברהם). אהבה, נתינה, חסד.

יסוד האהבה והנתינה עליו עומד העולם ומהם הוא נברא. הצינור דרכו רעיון הופך למעשה ונעשה קיים בעולם. היסוד הוא מוליך, כמו עמוד שדרה, שמעביר את השפע והאינסוף ועל כן כשזה קורה תדיר, גם מחבר בין שמים לארץ, בין הפיזי לרוחני. השורשים שלנו. מייצג אותו יוסף (עוד על כך, כשנגיע לשבוע של היסוד).

היסוד, הוא העברת הזרע מהזיכרי לנקבי (בספירה הבאה, מלכות), הפרייה: לזרוע את הרעיון/הריון, לתת לו את הזמן והתנאים שהוא זקוק להם ולאפשר לו לצמוח מהאדמה: לצאת מהחשיכה לאור כלפי מעלה לאור.

ביום זה אני מזמינה אתכם לבחון את היסודות שלכם, השורשים מתוכם צמחתם.
האם נדרש מכם לגדל יסוד, או שהיו לכם את כל היסודות לצמוח מהם?
היסודות נמצאים שם בבית ממנו באנו, ביחסים שלנו עם ההורים שלנו. האם זכינו לקבל ביטחון לצאת החוצה ולפעול בעולם, מאבא? האם זכינו לקבל ביטחון פנימי במהות שאנחנו, במי שאנחנו, מאמא? האם זכינו לגדל עמוד שדרה איתן, שדרכו יכולה המהות שלנו להתגלם ולהתמזג באנוש שאנחנו?
האם אי פעם חשתם שנשמטת לכם הרצפה/האדמה מתחת לרגליים, וכי עליהם להשריש שורשים חדשים? האם התבוננתם בתהליכי הפירוק שמהם אנחנו נבנים?
האם רואים אתם, כי מתוך כל החוויות האלו של פירוק ורעידות אדמה, נובעת אהבה עזה, אינסופית וללא תנאי אלינו, עבורנו?
ישנם זמנים שעלינו להיות כמו עץ, עם שורשים בריאים, עבים נטועים היטב באחיזתם באדמה, משחררים אל תוכה, היא מתמירה, וממלאה אותנו בחזרה באנרגיות שאנחנו זקוקים להן כדי לפעול מעליה. אותה אדמה שמחזיקה אותנו מעליה, בביטחה, ותכיל אותנו כשנסיים את ההתנסות שלנו בגוף – היא תקבל אותנו אל תוכה, חזרה לרחם.

אני מציעה לכם לעשות את ההתבוננות הזו, לפני חצות הלילה, ובחצות הלילה, לקרוא את שירת מרים, להרגיש את המעמד הזה של בקיעת ים סוף, ולפתוח את הלב, ולהרחיב אותו עוד ועוד, ולהכיל עוד ועוד שמחה, ובתוך כך, להבדיל מכל הבקשות שתמיד ביקשנו, אני מזמינה את כולם – להודות.
(אם אנחנו כל הזמן בבקשה, נדמה שמעולם לא קיבלנו, הבה נודה הפעם, על כל היש).

השלמות שבשלם:
היסוד שבחסד – המהות, אבני הביניין שלנו, שבתוך האהבה והנתינה.
החסד שביסוד – האהבה והנתינה שבלב מהותנו והתדר בו נבראנו.

התבוננות מחוץ לזמן:

בספירה הראשונה, היתה לי הכרות שיטחית עם הדברים, וכשעוד לא ידעתי להתבונן בצלילות.
בספירה השנייה, כבר נולדה נקודת ייחוס משנה שעברה, ועליה יכולתי לבנות קומה חדשה ולהרחיב את הלימוד של המבניות השטוחה (איך זה בנוי). ראיתי את החלקים.
בספירה השלישית, כבר היו לי 2 נקודות ייחוס, מה שהכניס ווקטור של כיוון בכל יום מחדש, יכולתי לראות תהליך. היתה כבר הכרות פנים אל פנים, ונוצרה הכרות עומק קצת. היה כבר הרבה יותר חיבור פנימה ועצם לעצמיות.
בספירה הרביעית, הספירות נעשו ספירות, כלומר עגולות, שלמות, עם נפח ועומק מטה ומעלה, הכל נעשה הרבה יותר עשיר.

בספירה החמישית, חגגו את שנת הקורונה 2020. נכנסה שמחה ומעליה גם ששון. הצלחתי לראות איך כל אחת מהן מוכלת ברעות, ראיתי את המבניות השבועית ואיפה היא עומדת ביחס לכל 49 השערים. ראיתי איך כל ז' תחתונות בונות בסיס ל ג' עליונות ולהיוולד מעצמן ולהתהוות. יכולתי להכניס הרבה יותר מההתבוננות שלי, בשלב הזה כבר נרקמה המרכבה שהן הספירות וראיתי את השלם של הכל ביחד עם חלקיו. גם נפתרו 2 סוגיות (האותיות והמילים התלושות שמתלוות לספירה במדריך של חב"ד – פשוט צריך לקרוא הכל בטור ולא בשורה, ואז רואים שאלו פסוקים שמופיעים בספירה מתהילים ס"ז… ונפתרה סוגיית ה"שירה הזו לכם+שירת הים", כמפתח לחיבור עם הבורא – כי שירה היא מעל לדיבור כי היא תדר ורטט מניע ויוצר אדוות).

למעשה, כל שנה נפתרו מספר סוגיות, או התקבלו תשובות לשאלות ששאלתי מבלי לשאול אותן.

זו השנה ה-6 שאני סופרת. בספירה הנוכחית, השאלות פנימה מעמיקות יותר מתוך יותר אהבה ללא תנאי לעצמי, ומוסיפות עוד רבדים, והחידוש שאני כבר מזהה השנה, הוא שהספירות נותנות ידיים… הן לא רק מוכלות אחת ברעותה, הן לא רק פרטים שמרכיבים שלם ושלם שמורכב מפרטים, לא רק שלובות כולן בכולן, אלא הן גם נותנות ידיים לזו שבאה יום קודם ולזו שתבוא ביום הבא.

מאחר וזה הפך לדבר הקבוע שאני עושה בשנה, זה גם מאפשר לי התבוננות במימד הזמן. כלומר זו אותה נקודת זמן כל הזמן, אבל אני יכולה לראות אותה מבעד לזמנים… כלומר מה עבר עליי ומה היתה ההתמודדות של כל ה 1 לעומר חסד שבחסד… וכל ה- ל"ג בעומר הוד שבהוד – כלומר אם לצייר את המבנה של זה מבעד לזמן, זו למעשה ספירלה, כל סיבוב הוא שנה (חוזר על עצמו, שנה – משתנה), אבל זו מחזוריות שיש בה הישתנות ונקודת הזמן הנוכחית, היא חלון לאותה נקודה בכל הזמנים הקודמים. זה מראה ומסביר לי איך נבנות הקומות.

*************************************************

שביעי של פסח, בקיעת ים סוף
3 אירועים התרחשו בשביעי של פסח: ביום זה משה הושם בתיבה ונמשה ע"י בת פרעה ומרים שהשגיחה עליו הציעה את אימה להניק אותו עד שיגדל. ביום זה, 79 שנים ושבוע אחרי, משה נמצא מול הסנה הבוער ומדבר עם אלוהים שמשדל אותו להוציא את עמו ממצריים ובסוף השבוע הוא נעתר, וכן, ביום זה נחצו המים בבקיעת ים סוף ועם ישראל נכנס רישמית אל גאולתו ולכן נהוג לקרוא את שירת הים בחצות הליל.

על השירה.
השירה הזו.. היא המפתח. ישנן 2 שירות:
שירת הים, שמות ט"ו: "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ,  {ר} לֵאמֹר:  {ס}  אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,  {ס}  סוּס  {ר} וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. ",

והשירה הזו, דברים ל"א + ל"ב: "לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל."… "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  {ס}  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,  {ס}  תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי,  {ר}…".

ויש את שירת העשבים (מתוך ליקוטי מוהרן, ר' נחמן מברסלב, מעובד לשיר של נעמי שמר):

"דַּע לְךָ שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיוּחָד מִשֶׁלּוֹ
דַּע לְךָ שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת מִשֶׁלּוֹ
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל רוֹעֶה
כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה שֶׁלָּהֶם
טוֹב מְאֹד לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד אֶת ה'
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים מִתְמַלֵּא הַלֵּב וּמִשְׁתּוֹקֵק
וּכְשֶׁהַלֵּב מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא וּמִשְׁתּוֹקֵק אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
אוֹר גָּדוֹל אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ מִקְּדוּשָׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ עָלָיו
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הַלֵּב"

אז אנחנו כבר בארץ (ובשמיים)… ממזמן. הבאתי את השירה במלואה, כי היא שירת הדברים עצמם. לכל נברא יש את השירה שלו, יש את הקול שלו, את תדר הבריאה שהוא, ועלינו להקשיב לשירה הזו, של העשבים, של הפרחים, של העצים, של האבנים והסלעים והגבעות וההרים – השירה של המקום (בתרתי משמע), ועל אחת כמה וכמה, ללמוד את השירה שלנו, של קול אחד מאיתנו.
השירה היא המפתח, כי היא מעל לדיבור של ציוויים, היא התדר בה נברא העולם בתדר השירה ומתוך ההבל: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל." (קוהלת א') – 7פעמים הבל = ז' תחתונות (7 ספירות תחתונות, משמע צינורות שפע הנמשך מהעולמות: העשייה שלנו, היצירה מעליו, הבריאה מעליו, והאצילות שממנו נאצל הכל).
כי השירה, והניגון שלה, מרטיט, את הלב, ואת כל המים, שבכדור ושבגוף, לכן השירה ותדרי הקולות – מבריאים = מחזירים הכל למצב בריאת בראשית (זה גם כח הריפוי העצמי שבתוך הגוף שלנו, אם לא נפריע לגוף, הוא ישיב עצמו למצב תקין של רפואה).
השירה היא הדבק המאחד, שמביא את כל מי שהתדרים פוגשים בו, להסתנכרן, ולכן חזרה להרמוניה.

בקיעת ים סוף

בין בקיעה להבדלה (מהסוגיות שנפתרו בשנה שעברה).
ביום השני לבריאה נבדלו המים (נחלקו, ולכן זה יום של מחלוקת) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם." בראשית א' ו'),
ובקריעת ים סוף, נבקעו המים (ואלו אותם המים, שהבורא בבריאה כבר שם בהם זיכרון לעתיד לבוא של בקיעת ים סוף): "יט וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם.  כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ, וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה; וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָה.  כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם. (שמות י"ד יט).

להבדיל – זו תנועה של חלוקה של החומר עצמו, ימינה ושמאלה, זז לצדדים או למעלה/למטה, מים לימים ומים לשמיים.
לבקוע – זו תנועה מבפנים החוצה, שמפלסת לעצמה דרך, מתוך לב ליבם של הדברים, כמו שאפרוח בוקע מתוך הביצה.

כולי תמיד מתרגשת מהמעמד הזה של קריעת ים סוף, ו 3 הפסוקים האלו מכילים את ע"ב שמות…
הערב, בין שישי לשבת, בחצות הליל (קצת אחרי), זהו זמן בקיעת ים סוף. זהו חלון בזמן, בדיוק כפי שכתבתי קודם, זמן שממנו נמשכים הזמנים כל שנה ומתחדשים. יציאת מצריים ובקיעת ים סוף מתרחשים בפנימיותנו כל שנה, בתוך הספירלה ההתפתחותית הזו, צינור התעלות.

אתם מרגישים את המעמד הזה ?

איך יעברו בים??
סיימנו עם 10 המכות, בני ישראל יוצאים, עם כל המצות אשר להם, ואז – בום, מגיעים לים ועומדים מולו, לבדם. הם התרגלו כבר לניסים הרבים שראו במצריים אבל כעת הם נדרשים לאמונה. משה עומד מאחור כדי לאפשר לכל אחד ואחד מהעם שיצא ממצריים (אגב, יצאו רק מי שהאמינו באלוהים, כחמישית מכל מי שנכח במצריים), לעמוד בפני אמונתו ולגלות אותה בליבו ברמת היחיד. הם מבקשים ממשה לקרוא לאלוהים, הוא קורא לו, ואלוהים אומר לו: מה אתה קורא לי? תגיד לבני ישראל לנסוע. איזה מעמד זה, לקפוץ או לא לקפוץ? להאמין או לא להאמין? לא יודעים לשחות, ילדים עימם, הרגע יצאו מבית עבדים והם עוד לא יודעים להיות חופשיים או לעמוד בפני בחירה. אף אחד לא זז והם בבעתה.

ואז, הרי מישהו צריך לעשות משהו כדי שהתנועה תמשיך… להניע את העדר. היה זה נחשון בן עמינדב שנכנס ראשון למים עד צווארו, "ויגיעו מים עד נפש". רק כשהגיעו מים עד נפש, נבקע הים לשניים. במעשהו של נחשון, בני ישראל הוכיחו את נאמנותם ואמונתם וכן את בחירתם החופשית באל, ועל כן, התגלה להם הנס: הים נבקע לשניים. הבלתי אפשרי – קורה (ומכאן, גם האמונה שיהיה לך הזיווג שלך: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" – תלך עיוור, מתוך קבלה, מתוך אמונה איתנה, בלי לראות, ויתגלה לך הנס).

"הַיָּם רָאָה, וַיָּנֹס;" (תהילים קי"ד)

מה ראה הים, שגרם לו ככה לנוס לאחור?
אומרים, כי כשיצאו ישראל ממצרים, לקחו עימם את עצמות יוסף (כי כך ביקש: "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה." בראשית נ'), וכי ארונו הלך לפני המחנה.
מפאת ארונו של יוסף נסוג הים…

למה חשוב לציין זאת היום דווקא?
כי הספירה של הערב היא יסוד שבחסד… ואת היסוד מייצג יוסף "צדיק יסוד עולם", כלומר צדיק הדור, שבזכותו העולם עומד. יסוד זה החזיק את העולם כשהיה במקום הנמוך ביותר "וירד מצריימה" (המקום הכי נמוך בעולם, בו נמשכות כל הטומאות, ועבודה זרה, חומר וזהב, ושם היה בכלא ולא מספיק כל זה – בבור של הכלא – ומתוך המקום הנמוך ביותר בעולם דאז, עלה לגדולה של לנהל את העולם כולו – בזמנו: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם." (בראשית מ"א). ועל כן יוסף מייצג את ההתגברות על החטא והרע ביסודיות ועל כן, ומתוך כך, הינו עמוד תווך – יסוד.
היסוד יוסף פה, הוא האחדות, שכן יוסף איחד והתאחד עם אחיו, הוא הביא את האחדות הזו, מתוך אהבתו להם. לא שמר להם טינה על מה שעשו בו/לו וליעקב. לא רק שלא נתן להם כפי שהם גמלו לו, אלא עשה הפוך, שיפר את מצבם ואף הוסיף בשיבחם ובזהב אשר נתן עימם, לכן הוא – יוסף, לכן הוא היסוד. ולכן הוא היסוד שבחסד, שבאהבה… אהבה לאחיו.

ויוסף אור ויוסף אהבה… מפאת אלו, נסוג הים לאחור בבקיעת ים סוף.

מהות היום/הלילה הזה עבורי, הוא חיבור של מים תחתונים עם מים עליונים, והיכולת שלנו להכיל רגשות ולהתפתח מהם. להיות רגישים להרגיש, ועדינים. מהות של חיבורים, וזרימה, ופליאה.

לגבי משמעות המים (רגש), והחרבה (אדמה), ו 12 השבילים שהמים נבקעו (עבור כל שבט ושבט), על הגלוי, על הנסתר, על הדברים ש"יצאו" מטיבעיותם (מים עולים מעלה במקום לרדת מטה כדרכם, מים עומדים במקום להיות בתנועה ולזרום), מה בין סוף לאינסוף, אפשר לקרוא עוד, כאן.