4 נצח שבחסד

ספרנו הערב: 4.
הספירה לשבוע זה: חסד (אברהם)
אהבה, נתינה, חסד.
נצח שבחסד.
להפוך את הנתינה והאהבה העזה לעל זמנית, לאורך זמן ומעבר לזמן.
כשמתבוננים על המציאות מנקודת מבטה של הנשמה, מנצחים למעשה את אשליית האובדן ברמת האנוש, מאחר ודבר אינו אובד באמת. תדר של אהבה עזה ונתינה, הוא תדר שימשיך להדהד ביקום ועל כן, מטיבעו, הוא ניצחי.

מההתבוננות שלי:

נושא אשליית האובדן והניצחיות. מצד אחד אנחנו ברי חלוף, וכשאנחנו חשים בזה, נכנסים בנו פחדים, זה חלק האנוש שאנחנו, אנו חרדים מתוך אגו השרדותי ומשמר – לקיום הפיזי שלנו ולכן אנחנו מתמסרים לחומר ולגוף, ומתמכרים לדברים אליהם אנחנו מתמכרים (בין אם מדובר בחומרים כימיקליים, התנהגויות או רגשות ותפישות שאנחנו אוחזים בהם). האחיזה בחומר, נותנת לנו תחושה של קיימות וקיום, מנכיחה את הכאן ועכשיו, מאפשרת לנו כביכול לחוות את עצמנו והגוף שלנו (גם אכילה מופרזת יכולה להיות במקורה מתוך פחד למות, גם אם היא עלולה להרוג אותנו ב-יתר שבה, למשל).

כשמתבוננים מהחלק הניצחי של הנשמה, אין באמת אובדן. קיבלנו גוף מסוים מאוד לבחירתינו, בהשאלה, כדי שיוכל לסייע לנו במשימת החיים שלנו, בהתפתחות. זה מלבוש. כשאנחנו מסיימים את מחזור החיים, אנחנו משילים את המלבוש הזה ומתאחדים עם האלוהי. חוזרים להוויית האינסוף שאנחנו (וזו עוד צורה בה האינסוף מכיל סוף בהמשך לספירה הקודמת). כשאנחנו מתבוננים על הקיום שלנו מנקודת מבטה של הנשמה, אנחנו למעשה מנצחים את ה"בר חלוף" ויוצאים ממעגל המוות-חיים-מוות…. הצד האחר של הנצח, עלול להיות כבד אם עושים בו שימוש לא נכון, ויש להתגבר על כך, אבל נדבר על זה כשנגיע לשבוע הנצח.
הנצח, הוא עליית מדרגה נוספת בהתפתחות שלנו, הוא הניצחון על דברים שחשוב שננצח בהם, במובן של התגברות, וליתר דיוק – הכלה כי זה מה שיש שם בשורש הדברים. ניצחון על ה"בר חלוף" והאירעיות שלנו כביכול.

אז איפה הנצח פוגש אותך?
האם יש הבדל בין פרידה מקשר בחיים לבין פרידה לטובת החיים שאחרי?
מה המשמעות של פרידה? מהי פרידה? האם בכלל היא קיימת?
אם כולנו מחוברים בשורש המקור, היתכן כי פרידה (או אובדן) היה המצאה של בן האנוש?
הרי שום דבר לא נעלם מהעולם.. (למרות שזו מגולם בתוך המילה "עולם" העלם, נסתר, לא נראה, חבוי – לעומת תבל שהיא מגוונת ומלאת תבלינים, מתובלת היטב במינים וצבעים ותנועות וצורות).

מהו אותו דבר ניצחי בתוכנו?
את מה הוא מנצח?
מול מי הוא מתנצח?

ואולי אין כלל התנצחות, כי אם שקט סטטי, הוויה עם תנועה של "וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם." (בראשית א')?

איך הופכים את האהבה והנתינה לניצחיות?

אני חושבת שלא צריך לעשות משהו מיוחד, כי אם שום דבר לא נעלם מהעולם, הרי שתדר האהבה ימשיך למלא את היקום ולנוע בו כך שאין אהבה או נתינה, אלא בנצח עצמו. זה מטבע הדברים לא יכול להיות אחרת. כמובן שאהבת הבורא ניצחית אף היא. אם יש לעשות דבר מה, הוא להמציא אותה מחדש שוב ושוב ובכך לגלות מופעים חדשים ופנים חדשות של האהבה לבריאה עצמה. בשפה פשוטה מכנים זאת פלא מפעים (מתוך הפלא, הנס שאנחנו מזהים, מופעלת הפעימה הזו של החיים).

האם יצא לכם לחוות אהבה ניצחית שכזו?

אם אני מקלפת בכנות את חיי, אני מוצאת שהאהבה הזו קיימת כלפי האחד "ואין עוד מלבדו".
כל השאר – חולפים.. או שהם פשוט חלק ממנו 🙂 – תלוי איך מתבוננים.
זו אהבה לבריאה עצמה, עם כל מה שהיא מכילה. אני חושבת שיש באהבה הזו גם את ה-"ללא תנאי" כשהיא כזו.
זה מה שזה.

לפעמים, אני נוהגת (אני אוהבת את זה), והמבט שלי שקוע בנצח הזה שאני פוגשת אותו בדיוק במקום בו השמיים פוגשים את המים, או את הארץ – בדיוק בנקודת הנשיקה הזו של פה אל פה. ולא משנה מה מתרחש בחיים שלי, ואז עולה בי שמו: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג', י"ד), וזה מאפשר לי לראות ולחוות את הנצח, להיות בכל המופעים ובכל הגילגולים ולהיות ההישתנות עצמה, הגילגולים שהיו ואלו שיהיו. כל ההתפתחות כולה. זה מאוד עוזר לפרופורציה, ולאיזון שדיברנו עליו בספירה הקודמת.
ככה הן הספירות אגב, נמשכות אחת מתוך השניה, מכילות ומוכלות אחת בשניה כב"מעשה רוקם" וחוק הכלים השלובים.
אנחנו הכלים (לאור ולשפע), ואנחנו שלובים (בשורש, בנשמה, באחדות).

אי אפשר לדבר על הנצח מבלי לדבר על הזמן.
זמן להבנתי, הוא מצב תודעתי של בני אדם שייקל עליהם לתקשר אחד עם השני, לכתוב היסטוריה וכדי לתאר מהלכים ותהליכים של הישתנות.. (גם כדי לקבוע פגישה.. או דייט – או להדליק נרות שבת ביחד באותו הזמן בדיוק ולסגור מעגל אש בריאה ויצירה נשי).
אלו תמיד מהלכים של שינוי והישתנות: "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." (קהלת, א' ט') כלומר הכל כבר התרחש, והכל מתרחש בו זמנית. לכן אין חדש, ועם זאת, הכל מתחדש כל העת, משמע, הכל גלום בתוך הבריאה עצמה – זו הספירלה הזו שנראה מהאנוש שהיא מעגלית וחוזרת על עצמה, ומהנשמה רואים את ההתעלות שבכל מעגל, כי שום מעגל לא נסגר, הוא מתעלה). כפי ש-מיי בראשית ידעו שיקרעו בקריעת ים סוף (ולמים יש זיכרון, כי הם מתגלגלים ביקום כל העת – הם אותם המים, גם האדמה.. אבל זה לשיחה אחרת).

מאחר וזמן הוא כלי של התודעה, ניתן "לשחק" בו ולהשפיע עליו. אפשר למתוח אותו למשל ולהרחיב אותו. הנצח כולו מגולם בתוך ההרף עין. ולכן כשמזיזים את השעון שעה קדימה, אין לראות בכך כאילו "הפסדנו" שעה, כי זה תלוי בנו מה אנחנו עושים עם הזמן שלנו. וכדאי שהזמן יהיה שלנו, ולא של אחרים, כדאי שאלו יהיו בחירות שלנו – מה אנחנו עושים עם הזמן שלנו.
אפשר גם לנוע בתוך הזמן, אבל גם זה, לשיחה אחרת.

ולפינה ההופכית לשם השלם:
הנצח שבחסד – אינסופיותה של האהבה והנתינה, משמע הן זורמות בשפע, תמיד.
החסד שבנצח – האהבה והנתינה שבאינסופיות, משמע הן מכילות בתוכן את הניצחיות עצמה. יש חסד מנחם בתוך האינסוף, בידיעה הטובה כי לא יגמר לעולם (ואם אנחנו עושים שימוש לא נכון, הנצח גם יכול להיות גיהנום).