ספרנו אתמול בערב: 2.
הספירה לשבוע זה: חסד (אברהם)
אהבה, נתינה, חסד.
הגבול שבנתינה מאהבה.
עלינו לעיתים לצמצם את עצמנו על מנת שלא להטביע את האחר. לשים גבול לנתינה ולהשכיל לתת לאחר במידות הכלי שהוא (שלא יהיה חוסר ולא עודף).
שאלות מנחות (מתוך המדריך):
"האם אהבתי מבוקרת? האם אחרים מנצלים אותי כאדם נותן? האם אני פוגע באחרים בכך שאני משמש להם כמשענת? האם אני פוגע בילדי בכך שמתוך אהבתי אני כופה עליהם מערכת ערכים מסוימת? האם אני ער לרגשות השני ולהתנהגותו? האם אני מתייחס לאדם אהוב רק כאל חלק ממני ומהצרכים שלי?
האתגר היומי: עזור לאחרים לפי התנאים שלהם… ולא לפי שלך. התייחס לצרכים האישיים שלהם גם אם הדבר כרוך במאמץ." (כאן)
קצת מהתשובות שלי:
הגבורה – זה הכח המאזן של האהבה והנתינה, הכח המאזן של החסד. הגבורה היא הגבול והדין שמקורו מתוך אהבה, אלו הגבולות שאנחנו כן זקוקים להם כדי לגדול בביטחה.
התבוננות בנקודת זמן זו, של שנה שעברה, לימדה אותי כמה היה חשוב לראות את האור שהיה בתוך מה שנראה חשיכה גמורה, ולראות את הרפואה שבתוך החולי, כי לראות דבר בשלמותו, לראות דבר כפי שהוא, זה לראות את כל הפנים שלו. אותה התבוננות עזרה לי לא לטבוע בתוך החשיכה כי היא היתה מאוזנת עם האור שראיתי בוקע ממנה. השנה שעברה, 2020, למעשה שמה גבול, מתוך אהבה רבה לבריאה עצמה, לכל צורת החיים הקודמת שחיינו בה. אני זוכרת את ההקלה הגדולה שחשתי, שמישהו עצר את הרכבת! מישהו עצר את הטירוף שחייתי בו וידעתי שהוא לא טוב לי אבל לא יכולתי לשנות אותו. שינו עבורי, ולכן גם היתה שם הכרת תודה כל כך גדולה.
אנחנו ישויות אינסופיות, מה לנו ולגבולות?
הגבול מאפשר לנו להרגיש אותנו. האינסוף אולי מתקשה להרגיש את עצמו, אבל כשמוצבים שם גבולות, יש לנו את האפשרות להתחכך, והחיכוך הזה מביא אותנו להרגיש את עצמנו, היכן אני "נגמרת". למה הדבר דומה? לתינוק שזה עתה יצא ממקום צר, מהרחם, וזקוק ללחיצה הזו המוכרת לו, ולכן עוטפים אותו כמו מומיה בתכריכים, למען יחוש את עצמו, לכן הוא נרגע. אח"כ אנחנו זקוקים לגבולות גם כשאנחנו ילדים קטנים, כי זז אחד המופעים של אהבה של ההורים – זו צורת התייחסות שלהם אלינו, ואם לא שמו לנו גבולות, בבגרות אנחנו צריכים לשים אותם לעצמנו. על מה צריך לשים גבולות? למשל על רגשות. לתחום את המשך והעוצמה בה אני מרגישה סבל למשל, או עצב, או ייאוש או דיכאון, או ריפיון (חשוב מאוד כן להעלות את הרגש, לתת לו רשות, ומקום ובמה לבטא את עצמו, כדי לעזור לו להשתחרר, אבל אם הילד הפנימי שלנו טובע בביצות הצער של מורלה הזקנה? מה אז? אז – חובה עלינו להיות הורים טובים לעצמנו ולהציב גבול: "עכשיו מותר לך לטבוע קצת", "עכשיו אסור, עכשיו זה מפסיק ונגמר". ההתנהלות הזו, למעשה שומרת עלינו. יש הקלה מאוד גדולה ב-לשים לעצמנו גבול על דברים, ולכן מקורו של גבול זה, הוא באהבה). זה לבחור מתי ובמה אנחנו זקוקים לשים סוף לאינסוף.
יצחק אבינו הוא המייצג של הספירה גבורה, מאחר ובו היה הגבול של החסד של אברהם. אברהם היה מוכן לתת את בנו יחידו אשר אהב, ושם גבול – העקידה נעצרה! יצחק הוא הדין. גם שרה היא הדין "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כ"א, י"ב) לכן היא שרה/שררה, שילטון. ככה החסד יכול לבוא לידי ביטוי בצורה שלא תטביע את האחר. הגבורה הזו, היא שמלמדת אותנו להיות יותר קשובים לאחר ולצרכיו. היא זו שמשתפת את המודעות הפנימית, עם מודעות חיצונית.
בתוך הגבורה גם שוכן האומץ: "יום השואה והגבורה" המתקרב אלינו לבוא. האומץ הזה, הוא האומץ שגרם לנחשון להיות ראשון, להיכנס אל תוך ים סוף "ובאו מים עד נפש" עד הצוואר המים הגיעו לפני שנקרע הים, לשם לבחון את האומץ שלו, דבקותו בבורא, אמונתו האיתנה והבחירה שעשה לפני כולם. הגבורה אם כך היא גם האומץ שלנו להיות מי שאנחנו, לעשות את הבחירות שלנו ולהוות את המהות שאנחנו. הגבורה עוזרת לנו להתגבר – עצם קביעת גבול עבורינו, מאפשרת לנו להתגבר על דברים שקשים לנו. הגבורה גם מגבירה את יכולת העמידות שלנו וכל מה שכתבתי קודם לגבי נחשון.
אני מזמינה אותנו היום, לבחון את הגבולות שאנחנו שמים לילדים שלנו (לילדים הפיזיים, ולילדים הפנימיים שאנחנו), זהו, מהיכן יוצא הגבול, מה השורש שלו? האם הוא נובע מתוך אהבה או שהוא נובע מתוך שררה והנכחת שליטה דורסת? האם הצבנו גבול מתוך סבלנות או מתוך קוצר סבלנות? האם קבענו גבול, או דין לעצמנו? האם הגבול שהצבנו משמש גלגלי עזר להתפתחות, או חוסם/מצמצם אותנו ואף משמש שוט הלקאה, והענשה עצמית? שאלו עצמכם, אילו גבולות הילד הפנימי מבקש מכם להציב עבורו כדי לא להיות אבוד בתוך החשיכה הפנימית שלו. הציבו לעצמכם גבול בתחום אשר נמצא בעבודה פנימית נוכחית שלכם והתבוננו בדיאלוג שגבול זה מקיים איתכם. דיאלוג זה, אף הוא – דיאלוג שבין האנוש להינני הגבוה/לנשמה (היא ההורים, והאנוש הוא הילד שצריך את העזרה הזו ושיראו אותו ויציבו לו גבולות). זה פועל גם פנימה – בלראות את עצמי, וגם החוצה בלראות את האחר (לזהות כמה נתינה זה כבר יותר מידי, מתי זה בא על חשבוני? או מתי אני מטביעה את הצד השני – זה מכריח אותי ללמוד את הכלי שהוא, כמה הוא יכול להכיל). גבול הוא גם מתי אני מחליטה להפסיק להיות לבד, ולהסכים לקבל עזרה, יד (מהחלק הגבוה שלי, או מבני אדם אחרים), לקבוע מתי זה כבר לא נכון לעשות לבד וצריך ביחד. גבול זה גם לקבוע עת לכל דבר, לארגן את היום שלי והלו"ז, לקבוע מתי אני בנתינה לאחרים ומתי אני בהקשבה לעצמי (ובוודאי שהם יכולים להיות גם וגם – זה כמו שיד ימין בעיקר נותנת אבל כעת גם לומדת לקבל, ויד שמאל שבעיקר מקבלת וכעת לומדת גם לתת, בסופו של דבר שתי הידיים ידעו להיות בנתינה ובקבלה כל העת). גבול זה גם לזהות מתי דברים באים על חשבוני.
זו הספירה הראשונה שגם יש לה הופכי (זה יגיע בשבוע הבא של הגבורה, כעת אנחנו בשבוע של החסד – מוגש כחומר להעשרה ולחיבור להמשך, כדי לראות את השלם של זה בכל עת):
הגבורה שבחסד – הדין, הגבול, ההתגברות, ההגברה שבתוך האהבה והנתינה.
החסד שבגבורה – האהבה והנתינה שבתוך הדין, הגבול, ההתגברות וההגברה.
Deep Water Path: Public 