קראתי את כל ההגדה (מצאתי יין שלא ישבית אותי), אבל זה היה ליל סדר שונה. אני זוכרת איך חוויתי אותו במושלמות בשנה שעברה, והשנה – היה משהו אחר. לא היה לי כח להכין אוכל, והיו רק הברכות. זה עדיין היה ליל סדר בליל ירח מלא, והרגשתי שהוא משתתף איתי. איכשהו, הוא נכנס לחדר ונכח איתי. החלק של ההודיה על הבריאה, ריכך לי משהו בלב… זה היה רגע בו כן הרגשתי.
איכשהו בשנה שעברה כל עם ישר-אל היה בבדידות – ובכל זאת היה ביחד בבדידותו. והביחד הזה עשה לנו להרגיש מאוד מחוברים (וגם איפשר לחלקנו לחוות צורה אחרת של ליל סדר שלא היו רגילים בה, לימד שאפשר ביחד ולחוד בו זמנית).
כמו שחבר שלי כתב לי: אנחנו יוצאים ממצריים ביחד, אבל כל אחד יוצא מהמצריים שלו בעצמו.
אני הוספתי, כי כבר יצאנו משם פעם, ולכן ידיעת היציאה והאמונה, טבועות בנו. זה תהליך שהפנימיות שלנו מכירה. אני חושבת שזה הקול הפנימי שמחזיק אותנו שם בתוך התהליך הזה (שיכול להיות קשה כגיהנום לחלקנו – זה תלוי ביכולת שלנו לקבל, ולהסכים, ולהרפות ולהתמסר ולהיות אחד עם ה-הינני הגבוה שלנו, עם הנשמה תוך שאנחנו תומכים באגו ההישרדותי ומגייסים אותו לתהליך).
דיברנו לפני החג קצת על מרים, אחת היכולות שלה, היתה להתמיר את המר למתוק – זו איכות שאנחנו כעת רוכשים, ומה שאנחנו עוברים הוא חלק מהתהליך הזה. זו אלכימיה. והכל תלוי בבחירה שלנו ממש בכל רגע נתון. הכל תלוי ב-היכן אנחנו שמים את הלב שלנו, היכן תשומת הלב, איזה חלק בתוכנו אנחנו מעצימים ונותנים לו כח. וכן, גם כשזה לא נראה כך, ורגשות קשים שולטים בי, לא כך הוא. שוב ושוב עליי להחזיר את הכח אליי, שוב ושוב כמו לאמן שריר.
הרגיש לי נכון לשים את זה פה היום, בסדר הזה (חושבת שזה יעזור לנו לבצע את החיבור פנימה בכל פעם שהאיזון הפנימי מופר, כי זה מזכיר לנו את החיבורים לבריאה ולכן גם – מאחד אותנו ואת כל החלקים שלנו, ומספק את התחושה הזו של המעטפת המקורית):
"יז וִיהִי, נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ: וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנָה עָלֵינוּ; וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנֵהוּ." (תהילים צ')
(נאמר במעמד הדלקת נרות חנוכה, מידי ערב, נאמר בספירת העומר, מידי יום בספירה עצמה ובעוד מעמדים ואירועים)
"כב וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כג דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם. {ס}
כד יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. {ס}
כה יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. {ס}
כו יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. {ס}
כז וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם. {ס}" (במדבר, ו')
מתוך ברכת הכהנים, שנאמרת בכותל, בשלוש הרגלים (היום ומחר)
"מִימִינִי מִיכָאֵל וּמִשְּׂמֹאלִי גַבְרִיאֵל וּמִלְּפָנַי אוּרִיאֵל וּמֵאֲחוֹרַי רְפָאֵל וְעַל רֹאשִׁי שְׁכִינַת אֵל." (מתוך קריאת שמע שעל המיטה)
ימים ולילות לא קלים אנחנו עוברים..
זה מצחיק אותי קצת, כי אני חושבת שאנחנו כמו מכונית שעוברת בצינור ניקוי כזה, עם מלא מברשות, וקצף וסבון ווקס – שכבר כל העור שלנו מגורה אדמומי, ואולי אף פצוע, אבל תשימו לב שההחלמה מאוד מהירה היום. התהליכים האלו בעבר היו אורכים גילגול שלם לכל סעיף של נושא. היום, ביום אחד אנחנו עוברים גילגול שלם.
הודו ל-ה' על כך.
הודו לעצמכם על כך.
הודו על כך,
וזהו את הקולות…
הקולות של החלקים בתוכנו, זהו איזה חלק בתוכי מדבר כל פעם. יש להם גוונים לקולות האלו.
יש קול פנימי מתבכיין, יש קול פנימי נוכח, יש קול פנימי חומל, יש קול פנימי שלוחש א-ה-ב-ה, יש קול פנימי שצועק "אהבה"!
יש קול מתקרבן, יש קול מבוהל, יש קול חרד, יש גם קול דממה דקה, יש קול של קדושה, יש אינסוף קולות.
זוכרים את זה?
"יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו, קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ." (מלכים א, י"ט).
ככה בדיוק עלינו לדבר עם/אל תוכנו. לזקק את הקולות, ולזהות את הקול האחד (הבורא, הנשמה, האחדות, האמת…)
למה הדבר דומה?
לילד שמשתולל בצהרי ערב חג, במרכז הסופר הכי עמוס בארץ, וצורח על הרצפה ולא רואה אפחד מרוב צרחות. אימו ניגשת אליו ולוחשת לו: "לא בצרחות". והוא עוד לא שומע אבל הוא מזהה שהיא אומרת לו משהו, והוא טיפה מוריד ווליום, והוא קצת יוצא ממודעות עצמו למודעות הסביבה והיא אומרת לו בלחש: "לא ברעש", והוא מרים אליה את העיניים שלו, והיא אומרת לו: "לא בבכי", והוא מייבש את הדמעות, והיא אומרת לו: "לא בפחד", והוא נושם ומזדקף, והיא אומרת לו: "מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? עכשיו תספר לי ממה אתה סובל, מה כואב לך, מה אתה רוצה". אבל הוא כבר שכח מה שרצה, כי עכשיו הוא התעגן איתה חזרה…
אבל אם הוא זוכר מה שרצה, עכשיו הוא יכול לדבר את זה ולתקשר את זה החוצה, את המצוקה שלו, ואת הרצון האמיתי שלו (זו מטפורה, אני יודעת שלא תמיד זה עובד במבחן המציאות, כל אמא יודעת.. 😉). בקיצור, יש שם ילד/ה פנימיים בתוכנו, שצריכים אמא אוהבת ללא תנאי, שגם יודעת להציב גבול מתוך אהבה כשצריך אותו.
נורא קל להישבר ולשבור שבר,
יותר קשה ללכת בחרבה הזו, ולאחריה במדבר, ולאחריה מלחמות, ולאחריה.. עד עצם היום הזה.
הוא אמר לי החבר שלי, בתום תהום חשוכה ואפילה וכואבת כל כך: "אנחנו יוצאים ביחד ממצריים, אבל כל אחד יוצא מהמצריים הפרטי שלו בעצמו. זו בחירה שלך, בכל רגע מחדש, אם להיות בחשיכה או להיות באור. אל תשברי את לוחות הברית כמו משה – היי מרים שאת", כאומר לי: היי את, הביאי את האור שאת, המנסרה המדויקת שמעבירה את הגוונים הספציפיים שלך, המירי את המר ל-רם, למתוק.
כל אימת שביקרתי באפילה, כמו יוסף בבור, שבכלא, שבמצריים ( זו ירידה "וירד מצריימה.. " שזה המקום הכי נמוך גם תודעתית) – משם, כשנזכרתי מי אני, זה היה הסולם שלי לטפס בו החוצה משם.
תזכרו מי אתם.
מה הייחוד והגוון של כל אחד, יחיד ומיוחד.
ושאנחנו מחזקים שרירים של להמיר מר ל-רם ומתוק.
לכל אדם החוויות שלו, לכל אדם השיעורים שביקש ללמוד, לכל אדם ההדרכות שלו שמלוות אותו, לכל אדם ידיעת האמת שלו, עלינו לכבד את הבחירות. אין אנו רואים את התמונה השלמה, ואין אנו יודעים מה תכלית הסבל שהאחר סובל ואל לנו להוציא את העוצמות שלנו החוצה ולהיות תלויים באהבה שתבוא מן החוץ – היו אתם אוהבי עצמכם.
חלק מהתהליכים שאנחנו עוברים זה גם לדעת את הגבולות, היכן יש אינסוף והיכן צריך לשים סוף.
סוף למחשבה שלילית, סוף לרגש שמטביע אותנו, לדעת היכן אני מתחילה והיכן אני נגמרת ומתחיל מישהו אחר, לכבד את מרחבי הבחירה של האחר.
(זה ככה כבר מחליק אותנו פנימה אל תוך הגבורה שבחסד – עם השקיעה).